על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום חמישי, 13 באפריל 2017

מחשבות על הרצף


הדבר הראשון שחובה לומר על סדרת הרשת הזו הוא שמדובר בצפיית חובה, לא פחות. ליוצרי הסדרה ולטרנסים והטרנסיות (וסלחו לי מכאן ואילך על העברית הארורה ועל הזכר שבולע את הנקבה) מגיעים שבחים על האומץ, הנכונות להיחשף וכנראה גם התנצלות קולקטיבית על תהומות הכאב, החדירה למרחב הפרטי, המבטים, הלחישות והתהיות ולא פעם גם על האלימות והאכזריות שלא ייאמנו כמעט. 

אחד הנושאים שחוזרים ועולים שוב ושוב בסדרה, דרך הדמויות השונות וסיפור חייהן, הוא הטרנס כאתגר, כסימן שאלה, כמראה שלא רוצים להתבונן בה, כמושך את השטיח הדו-גווני מתחת לרגליים. כאישה לסבית העניין הזה לא זר לי ("אז מי משתיכן מנקה את הבית" זו כנראה ההערה הכי עדינה) אבל הצפייה בסדרה זרקה אותי פתאום למקום שבו אני זו המאותגרת, ניצבת פתאום עם הסטרייטים בתוך הדיכוטומיה של זכר-נקבה.
אפרודיטוס, יוון העתיקה

מצד אחד, היופי שבאתגר הזה והחשיבות שלו ברורים לי בהחלט; אחד הטרנסים, גבר נאה במיוחד ומשכנע לחלוטין, שנולד כאישה ונטל הורמונים, סיפר על חוויותיו המיניות כטרנס ששוכב עם גברים, אבל עדיין נושא אתו את מטען הפגיעוּת והכאב שחווה כאישה. הרגישות הכה נשית הזו, ששוכנת כעת בגוף של גבר ומסוגל כעת להיות 'אחד מהבנים' ואולי לשמור על עצמו אחרת, לענות, לדבר - נגעה לי בנקודה מאוד עמוקה. כאילו הבחור הזה הוא מן סוכן כפול, שמייצג לא רק את עצמו אלא משהו בחוויה הנשית בכללותה, משהו בכמיהה, שהרגשתי לא פעם – להיות חזקה פיזית, להיות מסוגלת לדבר אל גבר בלי לעבור דרך המסננת התרבותית שמבנה אותי כאישה. 

מצד שני, השאיפה הלא מוסתרת של רבים מהטרנסג'נדרים בסדרה היא 'לעבור' כגבר או כאישה, לבצע את ההיפוך המגדרי בצורה שלמה ומשכנעת. גם כאן, הרצון שיעזבו אותך בשקט, שלא יסובבו אחריך את הראש, להיות כמו כולם/ן, הוא מובן מאוד – אבל כאן מונח, לפחות עבורי, גם מוקש. האם השאיפה לעבור כבן או בת למגדר האחר היא לא ההפנמה הכי עמוקה שיכולה להיות של תפקידי מגדר? האם מי שנולד כגבר ונולד מחדש בדמות 'נשית' – כשהלידה מחדש מדגישה את כל הסממנים החיצוניים של מהו גבר, או מהי אישה, מאתגר את תפקידי המגדר או שהוא עושה בדיוק ההפך?

ההדגשה של סממני מגדר חיצוניים, נניח לבוש 'נשי', לק על הציפורניים ואיפור, האם היא לא אימוץ של הצד המדכא במגדר? מצד שני, אם אני מעלה את השאלה הזו אני מחויבת גם לזו ההפוכה – היכן אני חוסה במגדר שלי ובמה שהוא מאפשר לי (או בסממנים החיצוניים שבהם אני בוחרת)? האם לא מובנת לי מאליה ההתאמה בין הפיזיות שלי ובין הסממנים החיצוניים הללו? אבל גם זה לא מדויק. מכיוון שההתאמה שאני חשה היום, בדרך כלל, בין הפיזיות שלי ובין הסממנים שאני בוחרת להעטות עליה היא תולדה של תהליך ארוך וגם כואב; של לשחק עם הבנות ולהרגיש שם לא בבית, של להראות שאני יכולה להיות 'יותר בן מבן', אבל להרגיש שזה לא זה, של לדחות את השמלה והחצאית ובשלב כלשהו להתבונן בהן מחדש, ביתר אהדה. 

שנים של התנגדות, התמודדות ולעתים גם השלמה הביאו אותי למקום שבו המגדר מרגיש לי משחקי ונזיל. עמוק מזה - עצם הרעיון של 'אני' קבוע נראה לי כמו התנגדות לטבע המשתנה תדיר של העולם, כמו היקשרות לדבר שאין לו קיום אמתי, או מהות קבועה משלו. אם האני הוא דבר שנע ומשתנה ללא הרף – הרי שהגוף הוא מרכבה, או כלי, שאפשר לשחק אתו, להתבונן בו מהצד, לראות בו פיקדון יקר שבעזרתו אפשר לאפשר ל'אני' להשתנות ולנוע. ובכל זאת, אם אהיה כנה עם עצמי, ספק אם אי פעם ארגיש נוח עם סממני מגדר כמו עקבים, או איפור כבד. התולדה של התהליך הזה אצלי, לפחות כרגע, היא איזה משחק לא מתחייב בין ה'נשי' ל'גברי'. הטשטוש, כך אני מוצאת כנראה, מאפשר ופותח – בעוד שהבחירה 'החד משמעית' סוגרת, מדכאת. 

הבחירה של טרנס או טרנסית לחצות את קווי המגדר בגוף ממש יש בה איום על קו המחשבה הזה – הבחירה לעבור ניתוח, ליטול הורמונים, לראות בפיקדון הגופני טעות, או ענין שדורש שינוי כאילו מבטלת במחי יד חלק מדרך החתחתים הפרטית שלי בגוף ובמגדר. יש אירוניה מסוימת בכך שדווקא המשחקיות המגדרית שעליה אני מדברת, הנזילות והתנועה, הם המוטיבים הכי בולטים שחוזרים על עצמם אצל כל הטרנסים שמופיעים בסדרה. החיים כפיסול מתמשך של הגוף והנפש, הגוף כאמנות (ולכן גם הקשר לבודי צ'ינג'ינג על כל גווניו) נתפסים דווקא כרקע והסבר להחלטה לעבור, לזוז, לשנות את הפיקדון (השרירותי?) שאתו באנו לעולם. 

אולי, אם כך, מדובר בכלל בתמונת מראה של תהליך אחד – שמופיעה פעם כך ופעם כך, בהבלטה והדגשה מצד אחד ובטשטוש ועמעום מצד שני? הנקודה הזו גורמת לי לחשוד בעצמי שהעניין העמוק שמבחין בין מי שבוחר כך למי שבוחר אחרת הוא דווקא סוג של אקסהיביציוניזם. האם הרתיעה המסוימת שמתעוררת אצלי נוכח ההחלטה לאתגר את הגוף, לחצות את הקווים – קשורה לרתיעה שלי מהחצנה, מלעשות רעש, להרים את הקול? להוכיח את העולם בדרך אסתטית, דרך הגוף? וכאן שוב תהייה – האם השנים הארוכות שלי בזוגיות חד מינית לא השתיקו אצלי את המקום המחצין, המביע, המשתף את העולם (או לפחות לא שם עליו קצוץ)? האם המשטור הפנימי שאני עושה לעצמי כשאני מסתובבת עם בת זוגי בעיר העתיקה בירושלים, למשל, ולא מעלה בדעתי להניח עליה יד, הוא כניעה לדיכוי, או שהוא פשוט אני הלא כל כך אקסהיביציוניסטית? שמעדיפה שלא להביע את עצמה דרך האסתטי והחיצוני? אין לי תשובה טובה. 

כמה עשורים אל תוך החיים שלי בעולם הזה הביאו אותי למסקנה, או לתחושה, אם תרצו – שתפקידי מגדר הם אוסף שרירותי (ואולי היסטורי-חברתי) של תכונות ורגישויות שהחברה מצמידה למופע גופני מסוים (זכר או נקבה, XX או XY), שלו כשלעצמו אין שום משמעות מחייבת. לכל היותר, אני מוכנה לקבל את האפשרות שיש קישור סטטיסטי, חלקי, אולי כעניין של אבולוציה תרבותית, בין חלק מהתכונות ה'נשיות' לנשים והללו הגבריות לגברים. גם האפשרות האחרונה מותירה מרחב ענק של דיכוי ושל צפיות לא ממומשות מנשים וגברים בעולם הזה. הבחירה של טרנסים וטרנסיות לייחס לקשר הזה ערך, עד כדי נכונות לעבור בגללו שבעה מדורי גיהינום, היא אתגר ישיר ומרתק מבחינתי.

לסיום, אולי כל בחירה של אדם אי שם על הרצף, היא איזון חד פעמי, ייחודי רק לו, בין כניעה והתנגדות, המאפשר לו לספר את סיפורו, לפסל את חייו ולפעמים (כך מלמדת הסדרה) פשוט לשרוד.


יום שני, 3 באפריל 2017

שתי הערות בשולי "בן גוריון: אפילוג"

צילום: אבישי טייכר
סיפורו של הסרט הדוקומנטרי הזה הוא סיפורו של איש שעיצב במידה רבה את המסגרת הפוליטית שבה אנחנו חיים והוא גם סיפור יפה על סליל ישן ששכב במחסן והעלה אבק עד שהתגלה מחדש. לכאורה, עניין לחובבי היסטוריה ותולעי ארכיון, אבל בפועל – מסמך מרתק, שחלק מהעניין שהוא מעורר נובע מפער הדורות הבלתי נתפס ומאיזה געגוע (שעל הרכיב הנוסטלגי והאליטיסטי-אשכנזי שלו ניתן להתווכח) ל'מנהיגים שהיו כאן פעם'. 

בן גוריון מתקשר אצלי לפאתוס הרדיופוני הגדול של הקמת מדינת ישראל, לביוגרפיה שלו שכתבה דבורה עומר וקראתי כנערה, לספר ההיסטוריה המשמים בתיכון - ולסרטים ישנים שהוא נראה בהם צועד מהר בבלורית המתנפנפת, כשלצדו שועי העולם של מחצית המאה ה-20'. מאוחר יותר, כשקראתי היסטוריה ביקורתית, הצטייר לי גם בן גוריון אחר, שהיה מעורב בכמה מן המעשים הקשים בתולדות הציונות. אבל גם הדיוקן הזה נותר נפוח, בשחור-לבן, גדול מהחיים. 

בסרט הזה תפסה הדמות שלו לראשונה מבחינתי ממדים טבעיים, אנושיים. מפתיע היה לראות איך הזקן הגמלוני, שמשוחח על מפעל חייו ועל נושאים שהם אי שם ברום העולם, חוצה את מרחק הזמן ומצליח להיות שובה לב וכובש ולפרקים אפילו מכמיר לב ; כגון בסוף הסרט, כשהמראיין מודיע שהריאיון הסתיים ובן-גוריון מציין שהשעון עוד לצדו, שיש עוד רגע או שניים. נראה היה באותו הרגע כאילו הוא מדבר על משהו גדול יותר, על הזמן בכלל, או על הזמן בנקודת חייו ההיא, בסוף הקריירה הפוליטית שלו, אי שם במדבר. 

מתוך הקריאה שהקדשתי בשנים האחרונות לנושא ומתוך הצורך (המעיק, לעתים) להבין את המשמעות של המפעל האידאולוגי הזה, שברצותי או לא אני חלק ממנו, אני רוצה להציע שתי הערות בשולי הסרט. 

הערה ראשונה – על עיצוב האדם והנוף

הציונות הייתה (ונותרה?) אידיאולוגיה ממוקדת מעשה, פעילה (הרי היא 'מפעל'), חסרת מנוחה. באחד הרגעים היפים בסרט, בן גוריון מתכופף לשתיל קטן בגינתו המדברית ומשקה אותו בעזרת צינור. הוא לא נשאל לדעתו על נופי המדבר שאליהם עקר וממילא שאלה כזו לא נראית במקומה, כי ברור כמעט מאליו שהערך של הנוף הוא הממד האנושי שלו, השינוי, העיצוב, ההשקיה, הירוק שבתוך הצהוב. הנוף הוא לא דבר כשלעצמו, אלא אמצעי ומדיום לעיצוב האדם. כפי שהנוף צריך להשתפר, להתקומם מעל 'העזובה ההיסטורית' - כך גם האדם (והיהודי). 

אחד הדברים המהממים (במשמעות המקורית של המילה) בסרט הוא הלהט המהפכני הזה, שבא לידי ביטוי באופן הכי מזוקק ברגע שבו הזקן אומר, בלי להתבלבל (בשנת 1968): "מדינת ישראל עדיין לא קיימת". כי מדינה שהיא לא מגדלור של צדק, מימוש חזון הנביאים ואור לגויים גם יחד אינה דבר ממשי. מדינה היא לא מסגרת מארגנת, סידור מעשי – אלא שאיפה, ווקטור, מאוויים ולכן לעולם מקום אחר. השממה האנושית והנופית זקוקה להפרחה וטיוב אינסופיים, לא משנה כמה ישובים יוקמו ומפעלי תעשייה יכרו את אוצרות הארץ, הציונות תמשיך להיות כמו הנחש שרודף אחרי הזנב של עצמו – עוד יישוב או עשרה, עוד מאבק דמוגרפי, מצב חירום עד קץ הימים, מלחמות למכביר ומתיחה אינסופית של מצב האין-הגבולות. 

הקוד הגנטי הזה נוכח בכל פעם שדורשים ממישהו להוכיח שהוא 'ציוני', לשלוף את קורות חייו ולהראות שגם הוא מחויב לפרויקט האינסופי הזה, שהמטרה בו לעולם מתרחקת. הוא נוכח גם בנדנדה הילדותית שהשמאל הישראלי ממשיך להיטלטל בה, שבין חלום א"י היפה וכור ההיתוך לסברסים - ובין האכזבה היוקדת, האזרחות הזרה והמזוודות לברלין. 

הערה שנייה – על הנבואה

בן גוריון עוסק בסרט בדברי הנביאים, שחזונם מופיע גם במגילת העצמאות, כבסיס לייסודה של מדינת ישראל. הנביאים בעיניו לא היו מוכי אלוהים או רואי חזיונות, אלא הוגים מעמיקים, דמויות מופת מוסריות – ובני אדם בשר ודם. בהיותם אנושיים בסך הכול, מסביר בן גוריון בסרט, לא יכלו הנביאים לדבר עם אלוהים – מכיוון שבלתי אפשרי לדבר אתו. בפרשנות הזו, האנושית-רציונלית לנבואה, מחדד בן גוריון את אחת הסתירות הכי עמוקות של הציונות ; אם אי אפשר לדבר עם האל, מה המשמעות המדויקת של ההבטחה והזכות על הארץ? איזו מן זכות זו? יש מי שצעדו צעד נוסף וניסחו את הסתירה הזו במילים "אלוהים נתן לנו את הארץ אבל הוא לא קיים". 

אם מדובר בזכות היסטורית-לאומית, מכורח הנסיבות הפוליטיות והראייה למרחוק של הנביאים (ולא בזכות דתית-נצחית) – קל להבין מדוע בן גוריון ראה בה עניין מותנה, לא אבסולוטי, כפוף לשיקולי ריאל פוליטיק - שמחייבים חלוקת הארץ בין שני עמים למשל. מצד שני, בדיוק מאותו המקום קל גם להבין את שינויי העומק שבתוכם אנחנו חיים ; האמונה שאין ערוץ ישיר בין אדם לאל, שהתנ"ך הוא ספר היסטוריה לאומי ולא ספר קודש – ספק אם הן נחלת הרוב היום (ודאי לא הרוב הפוליטי). גם בשנות הקמת המדינה, אפשר להניח, רבים סברו אחרת. לתוך עקב אכילס הזה מתפרצים כבר שנים הכוחות המשיחיים, שעבורם הזכות על הארץ היא קדושה ונצחית כמו הספר והפילטרים של המציאות (העולם שסביב, העם האחר) לא קיימים בה, אולי רק כחבלי משיח. 

מעבר לגעגוע למנהיגים 'מהדור ההוא' ולנוסטלגיה שהיא נחמה בלתי מנחמת בעליל (ולעתים גם מזיקה) – זה בעיניי סרט חשוב כי הוא מאפשר להציץ לכמה מנועים רעיוניים שמזינים עדיין את המציאות שלנו. וחוץ מזה, אם אלו לא סיבות טובות מספיק – לכו לראות את הסרט בשביל הפריים שבו ריי צ'ארלס הצעיר מנגן בפסנתר בחדר האוכל של קיבוץ שדה בוקר, מול הקיבוצניקים הנבוכים. 



יום שלישי, 31 בינואר 2017

ערגת מרחב


אֵינִי קוֹבְלָה! בְּחֶדֶר צַר
תִּמְתַּק כָּל כָּךְ עֶרְגַּת מֶרְחָב;
לִימֵי תוּגָה, לַסְּתָו הַקַּר
יֵשׁ אַרְגָּמָן וְיֵשׁ זָהָב.

(רחל)


ברוח הפוסט הנוגע ללב הזה של נעמה כרמי, אני רוצה לכתוב כמה מילים על נגה, שמלווה אותי בטיפוף צעדים שחור בחום ובקור, בבוץ ובין השלוליות, בחוף הים, בסמטאות של יפו וגם בחורש הגלילי – כבר חמש שנים תמימות. כל מי שהיה לו כלב מוצא את עצמו מדי פעם מקדיש מחשבה לסוג ההיות של הכלב, לתחושות שלו, לכוח הזיכרון שלו ואפילו לחלומות הלילה שלו – כשהוא מצונף במקומו אבל הרגליים שלו זזות מתוך שינה וברור כשמש שהוא רץ בחוף הים או באיזה שדה פתוח. 

אחד השיעורים הגדולים שאפשר ללמוד מכלב קשור בהיותו יצור של הווה-בלבד (בניכוי הטבעות פוסט טראומתיות, אבל זה לפוסט אחר) – שלא מעמיס פרשנויות על ההווה על סמך אירועי עבר, או פועל מתוך חישובים שקשורים למה שנסתר עדיין בעתיד. הוא כל כולו בכאן והעכשיו; כל יציאה אל העולם, שגרתית ויומיומית ככל שתהיה, למכולת או לפארק שליד הבית – היא יציאה למרחב חדש ומסעיר. ענף שנופל, אדמה תחוחה, עלים רטובים הופכים את אותו העולם הקטן לראוי להיחוות שוב ושוב, ושוב. דבר אינו מתרחש בהיסח הדעת (ואולי הכול מתרחש בהיסח הדעת?) - כל ליטוף, כל מחוות אהבה, כל משחק, הם מאה אחוז של נוכחות ברגע. 

בקיץ האחרון, בהקשר אקדמי ובלי לצפות מראש את הכוח של הטקסט, שקעתי בקריאה של 'האדם והטבע' לא.ד גורדון. גורדון, בן זמנם של טולסטוי וניטשה, דיבר על הקרע שהולך ונפער בהיסטוריה האנושית ובתקופה המודרנית ביתר שאת, בין אדם לטבע. הפער הזה משתקף לפי גורדון בשני מושגי יסוד בהוויה האנושית – הראשון הוא הכרה, שמשמעו הכוח המנתח, המתבונן מן הצד, המסיק מסקנות ומחיל שיפוטים על המציאות. הכוח השני, וכאן גורדון חידש לנו מילה בעברית – הוא חוויה. אם ההכרה היא מראה שמשקפת, אזי החוויה היא הצד האחורי של המראה, המקום שדרכו זורמים פנימה רשמים בלתי מתווכים ולא מופרעים, ללא שיפוט או רציונליזציה. החוויה היא לא אנחנו המתבוננים בעולם ובטבע, אלא אנחנו כחלק מהם, עצם מעצמותיו של העולם. הקרע בין האדם והטבע, לפי גורדון, הוא התגברות חסרת פרופורציה של ההכרה (החיונית לנו מכל כך הרבה בחינות) על חשבון החוויה, שהיא קשר בלתי אמצעי אל העולם. 

גורדון, שהיה אגב צמחוני אדוק, מתייחס לא מעט במסה הזו לבעלי החיים ולאופנים שבהם אנו קשורים בהם ובגורלם ולמשותף שבחוויית העולם החיונית (של כל החי). את תחושת האחדות הקוסמית הזו עם העולם יש שמוצאים במדיטציה, בטיולים בטבע או בחוויות מיסטיות תחת השפעת סמים (ואם בגורדון שהיה הגורו של חלוצי העלייה השנייה עסקינן – בעקירת יבלית בשדה), אבל אפשר להבין מדבריו של גורדון שהיא נוכחת גם בקשר היומיומי שלנו עם בעלי החיים ובני האדם (ובמיוחד בני המשפחה) שסביבנו. 

אחת הדוגמאות המופלאות לכך בעיניי היא מה שקורה לכלב ובמידה מסוימת גם לבעליו, כאשר מוציאים אותו למרחב גדול ופתוח. חוף הים, למשל, או ואדי במדבר, בלי עץ ובלי תכסית. אולי זה מה שרחל המשוררת, שהושפעה עמוקות מגורדון, כינתה 'ערגת מרחב' ; יש איזו חדווה בלתי מוסברת, שפועלת ממקום אחר לגמרי מרוב שמחות היומיום, ביציאה החוצה, ברוח ובאוויר הפתוח. בעיניים של נגה אני רואה את זה כבר שמתקרבים למגרש החניה בחוף הים ואצלי אני מרגישה את זה בחנק שמשרה עליי העיר אחרי הרבה זמן ללא יציאה. 

מעניין גם הצורך, של נגה כשלי, לחלוק את החוויה הזו, לרוץ ולהתרוצץ יחד, להיכנס למים, להתלכלך בחול. הרגעים שבהם אני מרגישה הכי קרובה אליה, קרבה גנרית כמעט, הם כשאנחנו רצות יחד ריצה ארוכה ואני משילה מעצמי הכרה, בלשון גורדונית – חווה כמוה רק את קצף הגלים, השמש על העור וטביעת משקלי על החול. יש איזו פרופורציה מדויקת להפליא, חיונית (תרתי משמע) בלהסיר את הקללה העתיקה הזאת, של נזר הבריאה.


יום שלישי, 27 בדצמבר 2016

זרה ובת המקום - כמה מילים על מורין נהדר

התכוונתי לכתוב פוסט על תופעות תרבותיות מעמיקות שורש ועל הקושי להבחין בהן בעולם שכבר אין בו מדורות שבט, כשעוצמת הרעש הלבן מחרישה אוזניים והזירה משתנה מדי רגע במהירות ההקלדה של הודעת סמס תחת אצבעותיו של ילד בן שש עשרה. 

אבל כל מה שרציתי לכתוב באמת הוא את שבחה של הזמרת והפייטנית מורין נהדר, שאותה גיליתי לגמרי בטעות בתכנית רדיו לילית לפני כמה חודשים. אחרי הרבה שנים בזירת האינדי של מוזיקת העולם בארץ, נהדר הוציאה שני אלבומים והאחד מופלא ממשנהו. הראשון ('ישנה בחיק ילדות') הוא אלבום פיוטים וטקסטים קלאסיים שכולל עיבודים ולחנים מקוריים, בין היתר לטקסטים קנוניים (למשל לחן יפהפה ל'ישנה בחיק ילדות', כשם האלבום, מאת ר' יהודה הלוי). השני, שיצא לפני מספר חודשים, כל כולו בפרסית ולכאורה הוא אלבום נישתי ליודעי השפה או יוצאי העדה, אבל בפועל הוא אלבום שפוגע כמו חץ בלב ללא הבדל דת גזע (ועדה). 

אז למעט שם המשפחה המחייב מאוד של הזמרת, הנה כמה סיבות לרוץ ולקנות את האלבומים, או לכל הפחות לשמוע אותה מופיעה. 

הסיבה הראשונה היא חרדת הקודש, הכה-לא-אופיינית והממש לא גלגל"צית, שבה היא ניגשת לשפה העברית. הלחנים מתיישבים בול על המשפט השירי, הדיקציה מדויקת להפליא, המילים לא נמרחות ומשוסעות והעבודה הקשה והכבוד לטקסט ניכרים בכל שורה. מעטות הזמרות שיודעות לעשות את זה היום (רונה קינן, למשל. שחידשה לאחרונה את 'אל בורות המים' של נעמי שמר). מים קרים על קרקע צחיחה כבר אמרתי? וכשהיא שרה בפרסית, שמטבע הדברים קשה יותר לשפוט, קורה הנס ששמור לזמרות טובות באמת, שמצליחות למוסס את מחסום השפה ולגעת במה שתקף גם בלעדיה. 


הסיבה השנייה היא בחירת הטקסטים האינטליגנטית והמנעד האמנותי הרחב ; נהדר מלחינה בכישרון ורגישות טקסטים רליגיוזיים של אהבה לאל, שירי עם, שירי אהבה לארץ ולירושלים (כולל לחן צלול וקולע ל'את משל ונמשל' של אצ"ג) אבל גם הומניזם חילוני לעילא ושירי אהבה של יהודה עמיחי (למשל שיר הפרידה 'היי שלום'). גם כשהיא עמוק בתוך הפרטיקולרי-יהודי, נדמה שהיא מצליחה לזקק איזו איכות אוניברסלית של תפילה, למשל כשהיא שרה בא-קפלה מהפנטת מתוך תפילת יום הכיפורים: 'אלוהינו שבשמיים / שעה את שוועתנו / שית שלום בינינו / שית שלוה בארמונותינו / תן שלום בארץ / תן שובע בעולם / תן שלום במלכויות'. 

המזרחיות של נהדר היא לא התרסה או הפניית עורף, היא לא מסובבת את הגב ל'אשכנזי' - וסליחה שאני מאמצת כאן את הרידוד של כל מורכבות היצירה העברית למילה הזו, שהפכה למן נאצה מעודכנת. ההשכלה המוזיקלית של נהדר, שעוברת באולמות קונצרטים ובמוסיקה הקלאסית, לא סותרת לרגע את השימוש בסולמות הפרסיים, את הטקסטים הדתיים, הסלסולים והמוואלים. הפסנתר והנגיעות הג'אזיות לא דוחקות החוצה את הכלים המסורתיים ור' יוסף הלוי שטקסט יפה משלו נהדר הלחינה ('תקוותי') לא מתחרה על מקומו של מרדכי זעירא. 

זו סינרגיה במיטבה ואולי מנקודת מבט ביקורתית יותר מדובר בשימוש בוטח בכלים ההגמוניים, אבל לא כדי לפרק, להחריב ולדלדל, אלא כדי לבנות ולהעמיק. קל לשכוח, אבל מזרח ומערב הן קטגוריות תרבותיות, נזילות, מורכבות ורב ממדיות, קשה לומר שהן מושג אחד ברור ובוודאי שהמשמעות הגיאוגרפית שלהן מוגבלת (הרי קזבלנקה נמצאת הרחק מערבה מגליציה). היצירה של נהדר היא תזכורת לרדידות של התוויות ולכוח והעומק של אמנות שלא מעמידה את עצמה על הפוליטי בלבד. בהפוך על הפוך, נדמה שהכוח הזה הוא פוליטי לא פחות מזה של משוררי הערס פואטיקה. 

נהדר, שעלתה ארצה עם הוריה מפרס בגיל צעיר, מרבה להתייחס בראיונות לכך שגדלה בבית של מהגרים. גם בבחירת הטקסטים אפשר לזהות בקלות את הדיאלוג שהיא מקיימת עם המשמעות של בית, שורשים ומולדת. הגעגוע התמידי שאותו היא מתארת שחוותה כנערה, התלישות והזרות המסוימת להוויה הישראלית הופכים למבוע של יצירה, שבעיניי יש לו קשר עמוק ליהדות. כוונתי לעמידה בין לבין, לא בפנים אבל לא ממש בחוץ, שייכת ולא שייכת, שומרת על סדק ולו דק, בין אדם למקום ויוצרת מתוך הפצע. מה שמעניין ביצירתה של נהדר הוא שזו נראית עמדה שלא נובעת מכורח נסיבות בלבד, תוצאת סיפור חיים – אלא בחירה קיומית-עקרונית ואולי מכאן גם העיסוק בטקסטים דתיים ושירי געגוע לאל, בבחינת שלמות אבודה. 

אחד מהיבטי העקירה ממקום, שאתו אני מזדהה מאוד כבת מהגרים בעצמי הוא אובדן שפת האם, שהיא עצמה (שמא כמו האם האמתית) גן עדן אבוד ובית. מי שלמד שפה חדשה בגיל שלוש, שמונה או חמש עשרה מבין היטב את האובדן הזה, שרבים כל כך חוו תחת מכבש הישראליות, שדחק הצידה את הערבית וגם את היידיש, את הפרסית של מורין נהדר וגם את האיטלקית שלי. רכישת השפה מחדש, כפי שעשיתי אני, גם אם ברמה טובה (או היכולת לשיר בה), לא תגשר לעולם על הפער העקרוני, שהוא תמונת ראי לפער התמידי שביני ובין העברית. 

פרופ' יורם בילו באחד ממאמריו מתייחס לבנייה של מתחם הבבא סאלי בנתיבות ולאדריכלות הצפון אפריקאית, המוסלמית, שקברי הצדיקים 'מייבאים' ארצה. במקום לראות בזה סממן לתלישות, ליבוא סמלים זרים, בילו מבקש לראות בכך ביטוי של ישיבה לבטח, של ביטחון עצמי ובאופן פרדוקסלי דווקא של השתרשות באדמת המקום. באותה מידה, דווקא זהות המהגר, הלא לגמרי מתערה, האקלקטית, היא בעיניי סממן של כוח ולא חולשה. בזמנים שבהם הקקפוניה של פוליטיקת הזהויות בלתי נסבלת, כשנדמה שהמריבה האמתית היא לא על תקציבים אלא על מי שייך ומי לא, וכולם רבים מי צורח חזק יותר - קולה של מורין נהדר נשמע רם וצלול ומסמן בבטחה אפשרות אחרת.


יום שני, 14 בנובמבר 2016

געגועים

הגעגועים למתים הם אבטיפוס של הגעגוע ומהם כאילו נגזר כל געגוע אחר; הם מקיפים בבת אחת את מה שיכול היה להיות ואת מה שהיה ולעתים הראשון בולע את השני, מטשטש אותו, בורא זיכרון חלופי ככל ששנות האובדן מתרבות ודוחקות את ההוויה המשותפת עמוק אל תוך העבר. היום הגעגועים לסבתא התגלמו לי במקום; רחוב אלנבי כולו הפך לבבואה דחוסה שייצגה כבחלום את הדירה הקטנה, את סיפוריה הרבים וחפציה המעטים של סבתא. מעט המחזיק את המרובה. 

כל קונדיטוריה ישנה עם מפות שולחן מהוהות הייתה הסיפולוקס האדום, בית התבשילים של אווה ואווה עצמה שניבטה מחלון הראווה הלא נקי - היו השכנה מהקומה השמינית - ושלטי הרצענים, השענים והאוטובוסים המפויחים השלימו את התפאורה בתפקיד הטפטים שעל קירות הבית והעולם.

המנעול החלוד על בית הכנסת 'מושב זקנים' החזיר אותי מהזיית הפתע והזכיר שמושב הזקנים נעול וחתום, שהדור הבוגר של המשפחה הוא כעת אני, המחפשת פה ושם את קרבתם של זקנים לא-לי. ואף על פי כן רחוב אלנבי נראה היה לי עדיין כל כולו געגועים, לא שלי - אלא של המקום לעצמו שבראשונה; של הקיר המתקלף לשכבת הצבע המקורית, של בית הכנסת הנעול לקול תפילה ושל השעונים הדוממים בחנות ליד מכוונת.

מבעד לרדיד שקוף של געגוע בתוך געגוע, הקיום המוחשי של הדברים היטשטש, כמו בבואה רועדת שנלכדה בטיפת גשם. נכנסתי בהחלטיות לחנות הספרים המשומשים, כנכנסת לסירת הצלה, מקווה שדווקא כאן מכל המקומות ייפגשו מחדש הזמן והמקום. 


יום חמישי, 3 בנובמבר 2016

לאהוב את המדינה: להתעלל בארץ

הרי ירושלים: נוף וכביש (צילום: עומרי רובין)
מי לא עמד פעם והשקיף על גבול בין שתי מדינות וחשב על השרירותיות והטכניות של המושג הזה, בין אם זו תחנת גבול שקטה עם שוטר מנומנם בתוך מטעי הבננות, בין הודו ונפאל למשל, ובין אם מדובר במעבר מגודר היטב, מאובטח ומפלצתי – כזה שבין ישראל ורצועת עזה. המחשבה הזו עולה ביתר שאת כשמשקיפים ממטוס, כשמתבוננים בציפורים נודדות, או כשמטיילים ברמת הגולן בזמן שפיצוצים אדירים נשמעים לא רחוק. המדינה וגבולותיה הם רובד תרבותי, אנושי, שמיכה שמוטלת על הארץ ומתווה לה קצוות שונים לאורך הדורות. השמיכות מתבלות ונקרעות, מוחלפות ומתחדשות, בני אדם נעים ממקום למקום, חיים ונקברים – והארץ לעולם (או לפחות בינתיים) עומדת. 

עם כל זאת, רובנו לא מסוגלים כמעט לתרגיל הדמיון שג'ון לנון דורש מאתנו, וודאי בנחלה המזרח-תיכונית שאנחנו חיים בה. המדינה, בצדק כנראה, נראית לנו כהתארגנות הכרחית ונחוצה כדי שלא יהיה כאן הגיהינום של הובּס, או במקורותינו שלנו – מה שקורה אלמלא מוראה של מלכות. יותר מזה – ידוע לנו היטב שמה שעשוי להיראות שרירותי ברמה החווייתית והפילוסופית, יש לו היגיון משלו בתוך ההיסטוריה. מדינות הן אולי דינמיות ולא נצחיות, אבל יש היגיון היסטורי שמסביר מדוע האנגלים חיים באי באוקיינוס או מדוע התנועה הציונית שמה פעמיה לכאן ולא לאוגנדה, בין אם זה נראה לנו היום רגע היסטורי מקולל, או מבורך דווקא. 

אבל תפיסה 'רזה' של לאומיות, שרואה במדינה התארגנות אנושית הכרחית שמבקשת לאפשר לאזרחיה (בלי הבדל דת גזע ומין לפי מגילת העצמאות) ביטחון ומקסימום חירויות היא ממש לא בון טון (אם אי פעם הייתה) - שלא לומר רחוקה שמיים וארץ מהסגידה והקידוש של המדינה היהודית שאנחנו מוצפים בהם מכל עבר. מבחני נאמנות ללאום (בצבא שירתת?), זובורים השכם והערב למי שלא עושה את המדינה לטוטפות בין עיניו, רדיפת שמאלנים, יהודי נשמה-ערבי בן זונה, הצל ולה פמיליה ועוד קצרה היריעה וממילא הרשימה מוכרת טוב מדיי כך שאין מה להאריך. 
אולי כך קורה עם מדינה שאין לה גבולות והיא מבקשת לכבוש לה עוד ועוד מן הארץ ואולי צדק שטפן צוויג כשכתב למרטין בובר ב-1917 שהיהודים לא זקוקים לדגלים והמנונים – כי הנה הולכת וצוברת תנופה תפיסה של לאומיות אורגנית, שעמדה ועומדת מאחורי משטרים קסנופוביים, גזעניים ולא פעם גם פושעים. המדינה הופכת מנתון תרבותי לנתון של טבע, הקשר בין אזרחי המדינה (היהודים) לארצם הופך לעניין מיסטי ואפריורי והכף נוטה בבירור לרעת הדמוקרטי והאוניברסלי.

בתוך כל זה אפשר לשכוח לרגע שהנתון הטבעי האמתי שאנחנו חיים ומתים בו הוא הארץ. הארץ המלאה, הפתוחה, חסרת הגבולות במהותה, שהאדם ותרבויותיו משרטטים עליה קווים וצורות. לי נדמה שהשכחה הזו היא אחד הדיסוננסים הכי גדולים של הדור – אנחנו נשבעים אמונים ליציר מלאכותי ואנושי שהמלכנו על עצמנו ומתעללים בכל מה שהעניק לנו הטבע. דוגמה טובה לזה היא מה שמתרחש בכבישי הארץ במשמרת של הימין, שמטיף בעוז לאהבת מדינת ישראל רבתי מן הסוג שהזכרתי קודם.  

אין צורך בסטטיסטיקה המטורפת שמדברת על זינוק במספר כלי הרכב בכבישים כדי להסביר את זה, די לנסוע בעקביות בכבישים בעשור האחרון כדי להבין שהאובססיה הציונית לבטון ומלט עדיין בתוקף. במדינה זעירה וצפופה כל כך, שזקוקה הייתה לתכנית לאומית לשמירה על שטחים פתוחים, נדמה שהתכנית הלאומית נתקעה בשנות הששים – כשקידמה הייתה רכב פרטי ואוטוסטרדה. אין צורך להיות מהנדס תנועה, או מומחה למשהו, כדי להבין שמתחת לרטוריקה הלאומנית הנפוחה, משהו עמוק משובש ביחס אל הטבע והארץ. 
דוגמה מאלפת ועצובה לכך מצאתי לא מזמן בכתבה על כביש 1 המחודש. הנה ציטוט משיחה עם אדריכלית הנוף: 

"מי שנוסע היום משער הגיא לכיוון מוצא, נהנה מכביש מרווח שבו שלושה מסלולים בכל כיוון. השינוי התאפשר כתוצאה מהגבהת מפלס הכביש באמצעות מילוי עפר. באופן טבעיככל שהכביש הוגבה, כך תחושת התנועה בתוך וואדי צר היטשטשה. בזמנו עלתה האפשרות של העברת הקטע הזה בתוך המנהרה, כדי לשמור על הנוף. מדוע זה לא קרה? אהרונסון משיבה, כי הוחלט שלא משום שהנוסעים לא היו רואים את הנוף". (הדגשה שלי)

אני לא נכנסת לוויכוח ההנדסי מקצועי עצמו, גם מהיעדר כלים וגם מכיוון שנימת דברי האדריכלית מעידה בעיניי על הכובע שבוער. אני חוזרת על הדברים כי הם לא פחות ממדהימים בעיניי: הוחלט שלא למנהר את הכביש, מכיוון שמנהרה הייתה גורמת לכך שלא רואים את הנוף. כלומר נבחרה האפשרות ההרסנית יותר, שכרוכה בעוד אספלט ובטון, בהרחבה של הכביש וסתימה של הגיא, כי עדיף שנראה את הנוף, גם אם הוא הרוס. זו תפיסה שבאקדמיה היו מכנים 'אנתרופוצנטרית' ; האדם וחושיו במרכז, עד כדי כך שהנוף לא קיים אם לא רואים אותו. התהייה הפילוסופית העתיקה מה קורה לעץ שנופל ביער שאין בו אדם מקבלת פה תשובה ברורה וחדה – אין כזה עץ בכלל. 

היסטוריונים מסוימים ניתחו את הציונות (שביד, מי שמתעניין) כמהלך פסיכואנליטי של מרד באב, בבית אבא – ורצון להתאחד ולהתמזג באימא הארכיטיפית, שהיא כמובן האדמה. החלוצים הראשונים ביקשו לבטל את הגבול שבינם ובין הארץ, אבל גם לגאול אותה משממונה הקודם, עד כדי כך שבאמצעות הבנייה והעבודה חשו שהם בונים ויוצרים אותה מחדש, כמעט כאילו שהיא לא הייתה קיימת קודם – ממש כמו ענין המנהרה. אז אוי לה, לאימא שהנכדים והנינים שלה לא לומדים שום דבר חדש וממשיכים עוד ועוד מאותו הדבר, לדבר גבוהה-גבוהה על אהבתם ולדרוס ולרמוס אותה יום יום.  

אבל מעבר לזווית המקומית-ישראלית יש כאן שיבוש עמוק, יסודי, במקום שנדמה לנו שאנחנו תופסים בהוויית העולם – בעידן האנתרופוקן. 



יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

חומה סינית

מנג האו ראן, מאה 7
לקום בבוקר ולקרוא כתבה בעיתון, במחשב. לקום בבוקר ולפתוח את האינסטגרם, לסמס. לקרוא את הרכיבים על קרטון החלב, להתיישב לעבוד. לסדר מילים בשורות, להדק סוררות, לפרוע את ההדוקות. למזוג פנימה רוח שיווקית, תכליתית, משפטית. 
מילים במיילים, בעקוב אחר שינויים ובכותרות תחתונות. מילים נכנסות ומילים יוצאות, פקק, טפטוף, נהר ושיטפון.

לגשת בערב למילות הספר או השיר. להרגיש איך כל הטיוטות, סימני הפיסוק וצללי המילים, זוחלים מחוץ לפח המחזור ומקהים את האוזן הפנימית. כמו עדשה לא צלולה, או מכשיר הקלטה שנחבט ברצפה.

לא נסעתי מחוץ לעיר. גם לא טבלתי במים קרים. 
פתחתי בכל בוקר, לפני ההסתערות של צבא האותיות, ספר שירים.
  
"108 שירים מן הקלאסיקה הסינית" בתרגומו של דן דאור ז"ל [בהוצאת חרגול] הוא כוס מים צלולים, ג'ינג'ר כבוש, תפוח ירוק. 
שלג שירד לעולם לפני מאות שנים וכאילו רק הרגע נגע בקרקע.

108 בקרים, כיול מחדש של המילים באמצעות מילים.