על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שני, 16 באפריל 2018

פרק שני מתוך יומנה של סבתא

גשר השלשלאות ההרוס, בודפשט
בודפשט, ה-9 לנובמבר 1944. 

לאחר הבריחה התמקדתי בניסיון לפתור את המצב המשפחתי שלנו. יותר מכל רציתי למצוא את אבי, אבל כל מה שסיפרו לי היה שהוא נלקח לקישטארשה (Kistarcsa). בעצת השכנים ניסיתי להשיג עבור המשפחה “Schutzbriefe”, מכתב הגנה מהשגרירות השוויצרית[1]. לצורך כך הייתי אמורה לפגוש את אחת מחברותיי בשגרירות השוויצרית. היא ביקשה שלא אענוד את הטלאי הצהוב ואפגוש אותה בחצר האחורית, כדי שתוכל להכניס אותי פנימה. שני אחים בני 16, יורי ושאנדור, שגרו בשכנות אלינו, אמורים היו ללוות אותי עם מסמכי זיהוי וסרטי זרוע מזויפים של הצלב האדום. בניגוד לחברתי, שניהם חשבו חשבו שעדיף שאענוד את הטלאי על המעיל. אם יהיו צרות, הם יעמידו פנים שרגע לפני כן עיכבו אותי וכעת הם מלווים אותי למעצר. 

כך בדיוק עשינו. 

עזבתי את הבניין לפני שעת העוצר. פגשתי את יורי ושאנדור בפינת הרחוב והם הובילו אותי לנציגות השוויצרית. מאות צבאו על השער. כולם ניסו להשיג מכתבי הגנה. בקושי הצלחתי להתקרב לכניסה. מיד אחרי שהגענו החלו שוטרים על סוסים לפזר את ההמון. הם דהרו לתוך הקהל מבלי שהיה להם אכפת במי פגעו ואת מי פצעו או הרגו. מכיוון שעדיין היה לי די זמן להגיע הביתה לפני שעת העוצר, עזבתי את המקום וצעדתי חזרה דרך הרחובות האחוריים, ללא תקריות מיוחדות. ה"שומרים" שלי נעלמו עוד לפני שהמשטרה הגיעה. וויתרתי על הסיכוי להציל אותנו בדרך הזו. 

המשפחה שלי לא הייתה מבודפשט במקור. ב-1938, אחרי הפלישה הנאצית, ברחנו מווינה. הגענו להונגריה, אבל הנאצים הדביקו אותנו גם כאן; לא היה אף מקום להתחבא בו. אפשר היה לרכוש מסמכי זיהוי נוצריים, אבל העלות הייתה אסטרונומית ועל מנת שהמסמכים יעבדו צריך היה להיות ברי מזל. גם אילו היינו משיגים את המסמכים לא היינו יודעים איפה לגור, או היכן לעבוד כדי לשרוד. אבל ממילא לא היו לנו די מזומנים. 

ב-9 לנובמבר 1944, שבוע אחרי ששיחק לי המזל וברחתי הביתה, בסביבות השעה 5 בבוקר, התעוררתי לקול מגפיים כבדים בחדר המדרגות. שלושה חיילים של 'צלב החץ' עברו מדירה לדירה והורו לגברים בגילאים 13-60 ולנשים בנות 16-40 להתייצב בכניסה לבניין בתוך שעה. מי שלא יגיע, אמרו, הם ידאגו להגיע אליו והוא יחטוף כדור. מעט מאוד דיירים נותרו בבניין, מרבית הנשים נלקחו ב-23 לאוקטובר והגברים שהיו מסוגלים לעבוד נלקחו ב-20 לאוקטובר. ירדתי למטה. 

השעה הייתה 8:00 והיינו עדיין במצב של המתנה. אחד החיילים, שנראה כמו המפקד, החל לקלל: "לא רציתי שהבהמות האלה יבואו. רק רציתי להפחיד אותן". הסתבר שאחת הדיירות, שגילה מעל 60, החביאה את אחותה במהלך הלילה, דבר שאסור היה לעשות. כשהופיעו חיילי צלב החץ היא נבהלה ואמרה להם שזו בתה. הבת, שהייתה כימאית במקצועה, נלקחה לעבודות כפייה עוד קודם לכן. לבקשת אמה, היא הותירה לה מנה קטנה של ציאניד. כשאנשי צלב החץ הופיעו, אפילו שהתכוונו רק להפחיד את שתי הזקנות ולדרוש מהן לרדת – האחיות נטלו את הרעל. זה היה סופו של עוד ניסיון מני רבים לצאת לחופשי. אחרי שנפטרו משתי הגופות הלכנו משם. קראתי לאימא מרחוק ואמרתי לה שאחזור תוך שלושה ימים. לא ידענו אז שלא ניפגש עוד. 

ליוו אותנו לכיכר סנט אישטבן. הדרך הייתה מלאה לכל רוחבה טורים-טורים של יהודים, שהתקדמו אל עבר הדנובה. הצטרפנו אליהם. אנשי צלב החץ צעקו, דחפו וניסו לשמור על טורים ישרים. החיים ברחוב המשיכו כרגיל, החנויות היו פתוחות, אנשים הלכו לעבודה. רבים נעצרו כדי להתבונן במתרחש. 

לפתע, סמוך לגשר מרגיט ההרוס, סטתה אחת הנשים מן השורה, רצה הצידה ובעקבותיה שלושה חיילים. התבוננתי בתדהמה ומבלי להוציא הגה כיצד היא רצה למרפסת אחד הבתים, מטפסת, קופצת למטה וממשיכה לרוץ. כדורי החיילים השיגו אותה מהר מאוד והיא שכבה על הארץ ; עדות דוממת לעוד ניסיון לצאת לחופשי. 

היה עלינו להמשיך ולצעוד. אי אפשר היה לעצור. צעדנו לכיוון גשר השלשלאות, שמחבר בין פשט ובודה ובימים רגילים אפשר לתפוס בו מעבורת. צעדנו לאורך הגשר ולאחר מכן לאורך גדת הנהר. התהלוכה האנושית הייתה מורכבת משורות-שורות של עשרה אנשים. אני צעדתי בשורה האחרונה, סמוך לגדה ומאחוריי צעדו שישה חיילים חמושים של צלב החץ. שמתי לב שבשורה לפניי צועדת אישה ללא מטלטלין, לבושה בגדים מרופטים וללא טלאי צהוב. בטח עצרו אותה ברחוב. כשהתקרבנו לתחנת המעבורת האישה סטתה מן השורה ללא כל התראה, קפצה על הכבש המתרומם ונעלמה בהמון. העניין כולו לקח שניות אחדות ואיש לא הבחין בה. האם הצליחה? האם היו חיילים שהמתינו בצד השני? אינני יודעת ולעולם לא אדע, אבל הבריחה שלה הפיחה בי תקווה. האם יגיע הרגע שבו אוכל לברוח גם אני? האם אעשה זאת? בריחה הפכה למטרה העיקרית שלי, אבל בחודשים הבאים ניסיתי לברוח פעם אחת בלבד - בדרך לווינה, במהלך צעדת המוות. 

תחנת המעבורת הלכה והתרחקה מאחורינו ולא היה לי מושג שיחלפו חמישה חודשים תמימים לפני שאחזור לבודפשט. האם אשרוד? אם אלך שוב ברחובות הללו? המשכנו לצעוד למפעל הלבנים בבודה ושם בילינו את הלילה, אחרי שהתמקמנו בכבשן הלבנים. בבוקר נעקרנו בבהלה מעולם החלומות, אספנו את חפצינו, הסתדרנו בשורות והמשכנו לצעוד. כשהגענו לאצטדיון, נעצרנו וחיכינו במשך שעות. בלילה הקודם המיליציות של צלב החץ העבירו אותנו לידי ז'נדרמים הונגרים וכעת העבירו אותנו פעם נוספת לצבא ההונגרי. כשהושלמה ההעברה התחלנו לצעוד מחדש. 

ליד השערים, בתוך ברכה של דם, שכבה נערה צעירה כבת 16. החיילים הסבו את תשומת לבנו לגופה והזהירו שלכל מי שיעז לברוח צפוי גורל דומה. האיום לא הפחיד אותי אז. גופת האישה הצעירה הייתה הראשונה שראיתי והיא הייתה יפהפייה גם במותה. אולי זו הסיבה שלא מצאתי את המוות נורא כל כך, אפילו שמאוחר יותר הייתי עדה למיתות נוראיות וראיתי גופות מזעזעות בהרבה. גם על השאיפה לברוח לא וויתרתי. המוות נראה גרוע פחות ממה שצפן לי העתיד. 

ההליכה לא הייתה קשה. הייתי בת 19 וחזקה, גם בהשוואה לרבים מן הגברים. כשוליית תופרת צעדתי מגיל 14 בכל רחבי בודפשט וסחבתי פריטי ביגוד ממקום למקום. מכיוון שנהגתי ללכת ברגל, יכולתי לחסוך את דמי הנסיעה בתחבורה הציבורית ולשמור אותם לעצמי. 

צעדנו עד אור הבוקר על הכביש לדורוג (Dorog). השורות החלו לאבד צורה והחיילים היו עייפים לא פחות מאתנו. לא היה להם אכפת שהאטנו למהירות זחילה. בגלל הקצב האיטי, גם כשסוף סוף עצרנו, לא הצלחנו למצוא מקום בשורת הצריפים שסביב. היינו כל כך עייפים שהשלכנו את חפצינו על הארץ וצללנו לתוך שינה. 

בלילה שמרו עלינו הז'נדרמים ובבוקר החליפו אותם החיילים מיום אתמול. כשהתעוררנו היה עלינו להפריד את ידינו ורגלינו מן המבוך האנושי שעל הארץ. החיילים דחפו את האנשים החוצה מתוך הצריפים. התירו לנו לשאוב מים מן הבאר ולהשתמש בשירותים. לאחר שלגמנו 'קפה חם', שהזכיר אך במעט את טעמו של קפה, חזרנו לשורות והתחלנו שוב לצעוד. היום חלף ללא אירועים מיוחדים. כל מה שראינו היה כביש מתפתל אל תוך האופק. לא ידענו מה מתרחש מאחור או מלפנים וגם לא היה לנו אכפת. בראש היה רק דבר אחד: ללכת, ללכת, ללכת. 

אחר הצהריים החל לרדת גשם קר של חודש נובמבר. תוך דקות היינו רטובים לחלוטין, אבל אסור היה לעצור. החושך ירד והגשם הכבד ניתך ללא הפסקה. הגענו לכפר. החיילים דחפו אותנו דרך סמטאות צרות והכפריים הביטו בנו בסקרנות מהחלונות. לאחר זמן לא רב מצאנו את עצמנו נכנסים בשערי אצטדיון נוסף. לא התירו לנו לגשת למושבים המקוּרים, שהיו עמוסים בבני אדם. היה עלינו למצוא מקום לישון בו על האדמה הרטובה, בבוץ, בין השלוליות. השלכנו את התיקים על האדמה כדי שישמשו ככריות. מי שהייתה לו שמיכה התכסה. כולם נרדמו מיד. 

היה עדיין חשוך כשהתעוררתי בתוך שלולית. היה קר, אבל הגשם פסק. לא היה אף מקום פנוי שבו יכולתי לרוץ ולהתחמם, אז קפצתי במקום, עד שהרגשתי שוב שאני חיה. החיילים הגיעו והז'נדרמים התחילו להעיר אותנו. רבים לא התעוררו בבוקר ההוא והגופות נותרו מאחור. לפני שחזרנו לשורות התירו לנו להשתמש בשירותים. בשער האצטדיון קיבל כל אחד כוס 'קפה שחור', שאותו שתינו בזמן ההליכה. רק מאוחר יותר גיליתי את שמו של הכפר שחלפנו דרכו – עיירת כורים בשם דורוג. שיירת האדם המשיכה לאט במסעה אל עבר הדנובה. 


[1] מסמך שוויצרי שהגן על יהודים מפני מעצר או גיוס לעבודות כפייה.


יום שלישי, 10 באפריל 2018

לסבתא, באשר הנך / הקדמה ופרק ראשון


את סיפורי השואה של סבתא שמעתי מגיל צעיר, כנראה צעיר מדיי. כשאני עדה היום לדיונים על הוראת השואה בגן ובבתי ספר יסודיים, אני לא יכולה שלא להיזכר בנו הנכדים, ישובים על השטיח הצבעוני, בטוחים ומוגנים - ושומעים על סבתא הנערה, נמלטת מאימת הנאצים ומזוועות הטבע האנושי, בהונגריה המופגזת והבוערת של מחצית המאה הקודמת.

היא לא חסכה מאתנו דבר וסיפרה את הסיפורים הקשים ביותר באיזו אגביות יומיומית, שעמדה בניגוד צורם ובלתי נסבל לכל דבר אחר ששמענו בבית הספר, ברמקולים הפומפוזיים של טקס יום השואה ובלימודי ההיסטוריה. התוצאה למשך הרבה שנים הייתה דסנסיטיזציה, אולי הכרחית, שהרחיקה אותי מעוצמת האירועים וגרמה לכך שלא אשאל שאלות ואסתפק בפרטי הסיפורים שחזרו שוב ושוב. אפילו ביקור בהונגריה ותמונות עדכניות שהראיתי לסבתא בשעתו לא שינו את העובדה הזו מן היסוד. 

רק כעבור שנים, לאחר שסבתא נפטרה ובהשראת הגעגוע והאובדן, הצלחתי להביא את עצמי שוב לעיין בסיפור והפעם - בעין בוגרת ואמפתית יותר, חסינה יותר לפוליטיזציה הצינית של השואה במדינת ישראל של שנות האלפיים. 

באותה תקופה מצאתי את עצמי ניגשת פתאום לספרים שעליהם סבתא המליצה ולמרות היותי תולעת לא קטנה מעולם לא קראתי. ניסיתי להבין את העולם שאבד לה לנצח, אך שוחזר מעט-מעט בין קירות הסלון הקטן שלה, עם המוסיקה הקלאסית וספרי השירה הכבדים; שגרירי מדינות זרות בקיצים הלוהטים של דרום הארץ. לא רק הרקע התרבותי וההיסטורי עניינו אותי, אלא גם גלי ההדף שהשנים ההן, 1938-1945, חוללו בתוך הפסיכולוגיה המשפחתית שלנו, הולכים ומתעדנים מסבתא, לאימא ואלינו. 

את יומנה המתורגם של סבתא מן השנים 1944-1945 ברצוני להגיש בלי הקדמות ארוכות וללא תיווך מיותר, מכיוון שכוחו דווקא בהיותו מרוכז ומצומצם. החל מהיום מדי שבוע אפרסם פרק אחד מתוך היומן. בסוף פרקי היומן אפרסם כמה פוסטים משלי, שעניינם ההתמודדות האישית שלי עם חומרי היומן ומרכזי הכובד של הסיפור כפי שאני מבינה אותם היום. למען הסדר הטוב, חשוב לציין שהתרגום נעשה מגרסה אנגלית של היומן, שתרגמה דודתי, משמע הוא תרגום של תרגום – מכיוון שהמקור עצמו איננו נגיש לי מסיבות שאין זה המקום לפרטן. שמות מקומות ואנשים תורגמו ישירות מהונגרית, שכן אני דוברת את השפה ברמה טובה למדיי. 

על אף ששמעתי את מרבית הסיפורים שכאן אינספור פעמים, רק במהלך התרגום וההתלבטויות הטכניות לגבי כינויי הגוף בעברית – חלחלה אצלי ההבנה עד כמה זהו סיפורן של נשים. אני מבקשת להקדיש את היומן בגרסתו זו לאימא, מריון אונגר ז"ל, לאמה מגדה ז"ל, גיבורת הטקסט הזה ולאמה של מגדה, ג'ני שילד ז"ל, שמעולם לא הכרתי אך סבתא תמיד סיפרה שיצאה לעבוד ולפרנס את משפחתה אי אז בשנות העשרים, כשהדבר היה חריג ולא מקובל. לא הייתי זקוקה לטקסט הזה, שמספר על מגדה צעירה, מלאת תושייה ואמיצה מאין כמוה, כדי לדעת שאני בת לשושלת של נשים דעתניות וחזקות. ובכל זאת. 


פרק 1 – גירוש מבודפשט וחזרה


בודפשט, 23 לאוקטובר, 1944: על כל אישה מגיל 16 ועד גיל 40 להתייצב במגרש הכדורגל, כשברשותה בגדים חמים וחפצים למספר ימים. כך נכתב בכרוז.

אני הייתי אחת הנשים שהגיעו מכל רחבי בודפשט. התגוררתי במה שכונה אז "בית יהודי" ; כוכב צהוב גדול, שמידותיו 70 ס"מ רבוע, סימן את פתח הבית בשכונת ליפוטווארוש (Lipotvaros). כעשרים נשים עזבו את הבניין בן חמש הקומות בדרכן למגרש הכדורגל. על כולנו היה לענוד על המעיל והשמלה טלאי צהוב שמידותיו 10 ס"מ רבוע. ארזנו מזון ובגדים, אבל לא יותר מדיי, כדי שנוכל לשאת הכול עמנו. 

זו הייתה השנה הרביעית של מלחמת העולם השנייה.

כולן היו לבושות בהתאם לסטטוס החברתי-כלכלי שממנו באו. חלק מן הנשים היו בתלבושות סקי, מן הזמנים שליהודים עוד מותר היה לעשות סקי. אחרות לבשו מעילים מהוהים, נעלו נעליים משומשות ונשאו תיקי גב שנתפרו מסדינים ישנים.

השעות חלפו. חילקו אותנו לקבוצות שעליהן שמרו ז'נדרמים הונגרים או חיילים גרמנים. ברגע שנאספו מספר קבוצות הורו להן לעזוב את המגרש. תורנו הגיע אחר הצהריים. בקבוצה שלי הייתה רק נערה אחת מהבניין שלנו ושמה קאטו. היא הייתה בת 19, כמוני. בלונדינית ותכולת עיניים, ממוצא דני. על הקבוצה שמרו חיילים גרמנים. 

את המסע אל הלא נודע התחלנו מאוחר באותו היום.

החושך החל לרדת, אך הכרתי את בודפשט היטב והופתעתי לגלות שאנחנו בדרך לרחבת מרוצי הסוסים. כשהורו לנו למצוא מקום לישון בו, בין ספסלי הצופים הריקים, העלטה כבר הייתה גמורה, אבל אפילו בחושך יכולתי לנחש שאין סביבנו חדר לישון בו. בחרתי את אחד המושבים הריקים כדי להעביר בו את הלילה. למרות המון האדם שמסביב, חוסר הוודאות, העובדה שעמדתי על הרגליים 12 שעות ברציפות והעתיד שנראה קודר מתמיד, שקעתי בשינה מיד. 

התעוררנו מוקדם לקול נביחות כלבים ופקודות באוויר הבוקר. היום האיר מעל ים של נשים, ששכבו מכווצות על המושבים ועל הקרקע. קאטו ואני הבחנו בשכנים אחדים מהבניין על רחבת הדשא וניסינו לפלס אליהם דרך, אך בקצה שורת המושבים עצר אותנו חייל גרמני. ניסיתי להסביר בגרמנית והוא השיב בגרמנית עם מבטא זר, שהסגירה שהוא מתנדב בלגי מחבל פלנדריה. הוא הרשה לנו להתקדם לעבר הדשא ושלח אתנו מתנדב בלגי נוסף, אך בדרך לרחבה עצר אותנו קצין גרמני והורה לנו לשוב על עקבותינו. 

חילקו אותנו לקבוצות מחדש והמשכנו בדרך, מלוות על ידי חיילים גרמנים. לאחר שלושה ימים הגענו למחנה מעבר. היינו כ-300 נשים. כשהתקרבנו לשער הכניסה זכינו בטעימה ראשונה של חיי המחנה העתידיים ; משאית גרמנית שעטה לעבר השער ודרסה חבורת נשים שלא הספיקה להימלט. 

שתי גופות נותרו על הקרקע, אבל הלקח נלמד : אנחנו טרף.

מחנה המעבר היה פעם דיר חזירים ובכל אחת מן המכלאות התמקמו כעת שלוש נשים. כדי למנוע מהצחנה לצאת הורו לנו לסגור את הדלתות. 

כאן בילינו את הלילה.

קאטו ואני היינו ברות מזל. בבוקר, מיד אחרי שהתירו לנו לצאת למה שכונה 'ארוחת בוקר', הבחנו בקבוצת גברים מתקרבת לעברנו. בתוך החבורה בלט איש צעיר וגבוה וקאטו החלה לרוץ לעברו מיד כשהבחינה בו. למזלנו הקבוצה שבתוכה צעדנו נכנסה כבר למחנה, כך שאיש לא עצר אותנו. קאטו חיבקה את האיש הצעיר ושניהם צעדו לעברי. זה היה יורי, אחיה בן ה-17, שנלקח ע"י הז'נדרמים שלושה ימים לפני שעזבנו את בודפשט.

יורי היה חלק מקבוצה של 30-40 גברים מבוגרים יותר, שנלקחו שלוש שנים קודם לכן למחנה עבודה בכפייה. שלוש שנות הניסיון של הגברים הללו התבררו כיקרות מפז ; הם לימדו את יורי, את קאטו ואותי להתרחק מחיילים ובמיוחד מקצינים; לעולם לא להתנדב; להימנע בכל מחיר מלבלוט בהמון; לאסוף כמה שיותר מידע על הסביבה ואם הדבר אפשרי – לא להופיע למסדר.

המחנה היה חלק מחווה ישנה וכמה מבתי האיכרים והאסמים נותרו עדיין בשטחו. האיכרים צעדו כל בוקר דרך המחנה לשדות וחזרו לבתיהם עם ערב. שכנענו את אחד האיכרים, תמורת שוחד, שישכיר לנו אורווה ריקה ושם בילינו את הלילה. איכר אחר השכיר לנו בקתה, שעמדה בקצה מגרש המסדרים שבו נאספו הקבוצות בבוקר. הבקתה שימשה לאחסון פחם ובמרכזה עמדה ערימת פחם גבוהה. באמצע הערימה היה חלל ריק, שהספיק בדיוק לשני אנשים. כך יכולנו לשמוע את כל מה שמתרחש במגרש, מבלי שאפשר יהיה לראות אותי ואת קאטו מבחוץ. 

מדי בוקר נאספו במגרש מאות אנשים למסדר. החיילים הגרמנים ריכזו קבוצות קטנות והובילו אותן מחוץ למחנה. מי שעזבו ללא חפציהם מעולם לא שבו. מי שיצאו עם חפציהם חזרו לאחר 12 שעות של עבודה בשדות.

קאטו ואני לא הופענו למסדר הבוקר ולכן גם לא עזבנו את המחנה. מכיוון שרבים נותרו מאחור, לא משכנו תשומת לב. 

ביום השלישי כבר היינו קצרות רוח. במקביל לתצפיות שלנו יצאו יורי ואחד מחבריו לסיור בשטח. הם מצאו שתי דרכים שמובילות מהמחנה לתחנת הרכבת; אחת הייתה הכביש הראשי, שאליו יוצאים דרך שער המחנה. הדרך השנייה עברה דרך ביצה. האיכרים השתמשו בדרך השנייה כדי לא להזדהות בפני החיילים כל יום מחדש. בין הביצה ובין המחנה לא הייתה גדר כלל, בעוד שכניסה בשער הראשי חייבה הצגת מסמכים, או התגנבות מסוכנת פנימה בתוך קבוצה. הרכבת לבודה (Buda) עזבה את התחנה מדי יום בשעה 15:00, אלא אם היה עיכוב כלשהו. הרכבת היחידה שעצרה בתחנה הזו, ששמה דיניישפוסטה (Dinnyespuszta), הגיעה מתחנת סקשפהרוואר Szekesfehervar)).

באחד הימים, אחר הצהריים, יורי צעד ברגל דרך הביצה לתחנת הרכבת והצליח לחזור ללא בעיות מיוחדות. כולנו החלטנו יחד שנעזוב את המחנה אחרי מסדר הבוקר שלמחרת וננסה להגיע לתחנת הרכבת ; נותיר את חפצינו מאחור, אני וקאטו נלבש שמלות, נגרוב גרביונים וננעל את הנעליים היפות שלנו, במקום המכנסיים והמגפיים. אפילו תיקי יד היו לנו וגם ז'קטים, ששימשו אותנו לשנת הלילה וצריך היה לנער מהם את העפר.

התעוררנו מוקדם בבוקר לקול דפיקות חזקות על דלת הבקתה. זו הייתה אימא של יורי, שהצליחה להשיג אישור לבקר את ילדיה, משום שהייתה נוצרייה דנית. ליווה אותה יהודי בשם אונגֶר, ששימש מתווך בין הנאצים ובין האסירים. מר אונגר, שראה אותנו בפעם הראשונה, היה זועף ונרגז ואיים לעשות לנו צרות אם לא נתייצב למסדר הבוקר. זו הייתה הדחיפה האחרונה שהיינו זקוקים לה כדי לברוח. ידענו שאם נתייצב נהיה הראשונים להישלח לעבודה, או לקבוצות שלא חוזרות. כללנו את אימא של קאטו בתכנית. היה עליה ללכת לעמדת הכרטיסים ולרכוש שניים; אחד לקאטו ושני לחבר של יורי ולהמתין לכולנו בתחנה. באותו הזמן ממש, חברו של יורי וקאטו יתערבבו באחת הקבוצות שיוצאות לעבודה וידאגו לפגר מאחור.

מכיוון שהיו רק שני חיילים גרמנים ששמרו על העובדים, קאטו והחבר של יורי לא התקשו לצאת מן השער הראשי והצליחו להגיע לתחנת הרכבת. קאטו הצטרפה לאמה והייתה חופשיה, בזכות מסמכי הזיהוי הנוצריים.

ליורי ולי היה קשה יותר. המתנו לסוף המסדר ועזבנו בזהירות, כדי שלא לפגוש בטעות ב'חבר' אונגר. מזג האוויר היה טוב למעבר בביצה ויורי כבר ידע את הדרך. הביצה השתרעה בין הכפר ובין הכביש הראשי והסתיימה ליד תחנת דלק. יורי הלך לפניי ובמקומות העמוקים יותר קפץ ראשון, הושיט לי את ידו ועזר לי לקפוץ אחריו. היינו בחצי הדרך כשהבחנו במשאית חונה בתחנת הדלק. המשאית הייתה מלאה חיילים גרמנים, שעקבו בתשומת לב אחרי כל צעד שלנו. לא הייתה דרך חזרה ; המשמעות של חזרה למחנה הייתה מוות מידי. המשכנו לצעוד. כשהתקרבנו לקצה הביצה שמנו לב לחייל גרמני, לבוש במדי המחנה, שעומד על סוללת עפר שמחברת את קצה הביצה לכביש הראשי. לא היה לנו שום ספק: נתפסנו.

סיכמנו בינינו להעמיד פנים שאיננו דוברי גרמנית, אפילו שאני נולדתי בווינה ודיברתי את השפה בשטף. זה יקנה לנו זמן.

ליורי היה מסמך זיהוי פג תוקף מטעם ,MAV חברת הרכבות ההונגרית, שהיה שייך פעם לאביו. החברה לא העסיקה יהודים, אבל אביו של יורי, שנלקח לעבודות כפייה ארבע שנים קודם לכן ומאז לא שמעו על אודותיו דבר, עבד שם לפני המלחמה. לי היה מסמך זיהוי בגרמנית, שהתיר לאבי, אונגר בלה, לשהות מחוץ לביתו בשעות העוצר. את מסמך הזיהוי הנפיק ה- Sicherheitsdienst, שירות הביטחון הגרמני, שמטעמו היה אבי עובד כפייה במחסן חלקי חילוף לרכב. המסמך בוטל ואבי כבר מזמן לא היה שם, אך ידעתי שהגרמנים מחשיבים את השם "בלה" לשם נשי והחלטתי לנסות את מזלי. 

שנינו הצלחנו. השומר הגרמני ביקש קודם את המסמכים של יורי. הוא לא התעמק ; גבר בלונדיני ותכול עיניים כמו יורי, הרי אין שום ספק שהוא "Reines Rasse", גזע ארי.

"גבירתי הצעירה, אפשר את מסמכי הזיהוי שלך, בבקשה?" פנה אליי החייל בגרמנית. הוא קרא את המסמכים בקפידה, הצדיע ונתן לנו לעבור - לא לפני ששאל לאן פנינו מועדות. הצבענו לעבר תחנת הרכבת והוא איחל לנו נסיעה טובה. מצאנו את עצמנו עומדים חופשיים וחסרי דאגות ליד המשאית בתחנת הדלק. בקטע ההליכה האחרון בביצה, שנראה היה שלא ייגמר לעולם, ליווה אותנו קול צחוקם של החיילים. כשחלפנו על פניהם נדמה היה שהצחוק קפא על פניהם. 

הגענו לתחנה, קנינו זוג כרטיסים והתיישבנו על הספסלים כדי להמתין לרכבת, שאיחרה. ראינו את החברים שהגיעו לפנינו והנהנו לשלום במנוד ראש. כיאה לשני בני עשרה רגילים, שהתגברו יחד על צרה, היינו קולניים למדיי ומשוכנעים שכבר לא נשקפת לנו שום סכנה. השעה הייתה חמש אחר הצהריים והרכבת טרם הגיעה.

לפתע הופיעו שני חיילים מהמשמר הלאומי ההונגרי. הם החליפו את החיילים הסדירים במשמרות ונודעו כאכזריים מאוד. אחד מהם היה צעיר והשני כבן חמישים. המבוגר התקרב אלינו. מה נעשה עכשיו? לבקשת החייל יורי הציג את התעודה מ-MAV. החייל הביט בתעודה, הצדיע ופנה אליי : "מנשים צעירות כמוך הפסקתי לבקש מסמכי זיהוי". הוא בירך אותנו בערב טוב והלך לדרכו. 

כשהרכבת עצרה סוף סוף בתחנת בודה, בלי תקריות מיוחדות, השעה הייתה מעט לפני חצות. בעיות חדשות לחלוטין עמדו בפנינו כעת. היה עלינו למצוא דרך לחצות את הדנובה, מבודה לפשט, בשעות העוצר. כל הגשרים היו תחת שמירה של הצבא ובכל "בית יהודי", היה מנהל נוצרי שדיווח על כל יהודי שחזר אחרי שעת העוצר. מנהלת הבניין שלנו הייתה נשואה ליהודי בעבר ועל אף שבאופן רשמי הייתה גרושה, כולם ידעו שהיא מחביאה את בעלה לשעבר ואת בתם בבניין. היא לא היוותה בעיה. הבעיה הייתה איך להגיע הביתה.

התחלנו ללכת. הרחובות היו חשוכים בגלל ההפגזות מן האוויר וריקים בגלל העוצר. למזלנו סוליות הגומי של נעלינו לא הקימו רעש. נזהרנו מאוד שלא ליפול לידיו של אף שומר, ביודענו שכאן מסמכי הזיהוי לא ישטו באיש. צעדנו לעבר הגשר. עוד מרחוק אפשר היה לשמוע את תנועת המכוניות. כשהתקרבנו נגלתה לעינינו שיירת קרונות צבא, רתומים לסוסים, שחצתה את הגשר בחושך. צד אחד של הגשר היה חשוך לחלוטין והשני מואר באור ירח בהיר. הקרונות המו מחיילים. ברגע שעלינו על הגשר השיירה עצרה בבת אחת ומובילי השיירה נתבקשו להציג מסמכים. התחבאנו מאחורי אחד הקרונות בצד החשוך של הגשר ורצנו עם העגלה עד הצד השני. היה כל כך חשוך שלא ראינו דבר, אבל איש גם לא ראה אותנו.

מנהלת הבניין הכניסה אותנו בלי לומר מילה. יורי רץ לקומה הראשונה, אני לחמישית. המשפחה שלי חלקה את הדירה הקטנה, בת שלושת החדרים, עם שתי משפחות אחרות. דפקתי על החלון כדי לא להעיר את המשפחות האחרות. אימא לא האמינה שחזרתי הביתה. היא הייתה כל כך נרגשת שהיא לא הצליחה להכניס את המפתח לחור המנעול. סוף סוף הייתי בזרועותיה. בבית. היא לא שחררה את אחיזתה וחששתי שהלב שלה לא יעמוד בזה - אבל זו הייתה רק שמחה, לא שום דבר אחר. 

אבי נלקח על ידי החיילים של צלב החץ[1] ואיש לא ידע עליו דבר מאז. ביליתי שבוע נוסף עם אימא, עד שתפסו אותי שוב וגירשו אותי לאותו מחנה. 

לא היה לי מושג שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה. היא התנדבה ללכת עם החיילים של צלב החץ, אפילו שהייתה מעל גיל הגירוש, בתקווה למצוא אותי ואת אבא. היא נרצחה בגמונד שבאוסטריה. אבי נרצח בצעדת המוות, בדרך לאוסטריה. הוא נורה, ככל הנראה מכיוון שהיה חלש מכדי לצעוד.

יורי, שקנה מסמכים מזויפים של נוצרי, נתפס ונכלא. הוא ישב בכלא עד השחרור. קאטו נשארה בבודפשט עם אמה לאורך כל המלחמה. היא נישאה ליהודי ביום שבו הפניתי את גבי לבודפשט לתמיד, זמן קצר לאחר שחזרתי. על אודות עובד הכפייה, חברו של יורי, זה שחילק לנו חינם עצות מצילות חיים ואפילו את שמו לא ידעתי – לא שמעתי עוד דבר. כמו הרבה אחרים שעוד יבואו, גם הוא היה מה שכינינו אז 'שותף לסבל'.




[1] מפלגת צלב החץ הייתה מפלגה פרו-גרמנית, פשיסטית ואנטישמית ששלטה בהונגריה בין 15 לאוקטובר 1944 לינואר 1945.


יום שלישי, 18 ביולי 2017

מאיגרא רמא: מחשבות אסוציאטיביות על ההימלאיה ונחל אשלים

 "חרון אפו של אלוהים נם את שנתו. נגנז מיליון שנה לפני בוא האדם ורק לאדם הכוח לעורר אותו. 
הגיהינום לא מלא כדי מחצית..." 

(קורמק מקארתי / קו אורך דם או אדום של ערב במערב). 


לאדאק. 5000 מ' ובמגמת עלייה. 
לפני עשור יצאתי לטייל לבדי ברמות המישוריות הגבוהות של צפון הודו. אחרי חודשים ארוכים בערים גדולות, צפופות מאדם ובהמה, מרחבי ההימלאיה שנפתחו פתאום מבעד לחלון הג'יפ המלוכלך היו הקלה, גם אם האוויר הלך והידלדל בהתמדה. הענן שנבלענו בו והמונסון האדיר ששטף את הכביש ההררי נראו אז כאות וסימן לבאות, להצטללות ושינוי. בטיול ההוא התחדדה אצלי איזו יכולת לראות בנוף – עם כל היותו ממשי באבניו וצוקיו המזדקרים, מן משל רליגיוזי. בלשונו (השמאנית משהו) של פנחס שדה, האדמה כגופו של האלוהים, או לפחות כאיזו הוויה חידתית, רבת משמעות, שאני וכולנו גם יחד קשורים אליה בעבותות של לידה ומוות. 

נראתה לי מובנת מאליה, כמעט לא דורשת הסבר, העובדה שזו ארצו של בודהה, מלך הריקות והאינות וששם למטה במישורים המהבילים נותרו הפנתיאונים הצבעוניים ומחרוזות הפרחים הקמלות בפתחי המקדשים. כשהתחלתי בטיפוס, במקום שבו הכביש נגמר והמרתי את קצב הג'יפ בשרירי הרגליים, תחושת ההצטללות אפילו גברה. קבוצת המטיילים שסביבי לא הוסיפה ולא גרעה, בני אדם היו תפאורה חולפת על במת הטבע; העניין האמתי היה ביני ובין העולם ואולי היה בכלל 'העולם', כי מה מן ה'אני' שלי היה שם עד היום אינני בטוחה. ההוויה המתוחכמת והמערבית שלי עברה רגרסיה לאיזו הוויית צליין, שכל מעייניו בדרך וביעד ; בכל מקדש קטן בדרך סובבתי את גלגלי התפילה ולכל התרחשות, לכל אבן או עץ שפגשתי הייתה איזו מהות סמלית, מופשטת, לא פחות חזקה מן המוחשית. כך גם הפסגה שאליה צעדנו והתנשאה מעליי, מתעתעת ואוורירית. 

לא היה לי צורך בשום נקודת ציון אנושית כשהגענו, צועדים בקושי, לגובה 5500 מ'. הספיקה הפעמונית הכחולה שחיכתה ממש בקצה העלייה והמבט ממעוף הציפור, שהוא קרוב מכל לנקודת מבטו של האלוהים, שבקיומו לא הצלחתי לפקפק אז. 

בלילה נרדמתי בשק השינה מתחת לחופה אדירה של כוכבים. האובדן הגדול שחוויתי כמה חודשים קודם לכן, של אמי הארצית, כאילו התפוגג לגמרי ויכולתי לראות את עצמי, זעירה כמו חיפושית, מסתובבת לאט בחלל עם כדור האדמה הגדול, שייכת לזרימה הגדולה יותר של הדברים. ידעתי שאני ארוגה בגורלה של האדמה הזו ועתידה לחזור אליה ברבות הימים והידיעה העמוקה הזו ביטלה כל תחושה של זרות ומרחק. 

אינני יודעת אם כך הייתי חווה את זה היום – לו הייתי חוזרת לשם בנקודת הזמן הזו בחיי. אין דרך לדעת האם הנוף היה מן ריק, שאליו השלכתי חוויות, תכני אישיות, תהליכים פסיכולוגיים, או שמא דווקא אני הייתי הריקה והצלולה ואליי הנוף משליך את אמיתותיו. אם כך ואם כך, התחושה הייתה של אין חיץ, חוסר פחד וחדירות מוחלטת לעולם. 

הרגעים ההם והמסע כולו נותרו אתי מאז ; מתחת לפוליטיקה, ליומיום ולשפה - שהם גבולות ומחיצות. היות חלק מן העולם ולא רק מתבוננת מן הצד, עולה לרגל ולא כובשת, נשאר אתי מתחת לפני השטח גם בהוויה העירונית, המערבית, השגרתית. ההכרה הזו, שהיא יותר חוויה מהכרה – נוכחת יותר מכל בזמן טיול בטבע, אבל יש לה כוח משלה והיא יכולה להכות פתאום, ללא שום התראה ברגעים הכי פחות צפויים.

נחל אשלים 2017. צילום: רט"ג
דרך אותן העיניים וכנראה שלא ברצוני, אני מפרשת גם את האסון והחורבן, שמהם יש במקומותינו בשפע בשנים האחרונות. הרגעים הצלולים ההם ברמה הטיבטית הם הדלק האמתי לזעם ולעצב שאני נתקפת כשאני רואה אשדות של נפט ממאגרי חברת קצא"א זורמים בשמורת עברונה וממש לאחרונה – צונאמי של חומצה רעילה מבית כי"ל שוטף במורדות נחל אשלים והורג יעלים, שיטים וחרקים, מחולל הרס שמוקדם עדיין לאמוד. ברור לי שכדי לעצור במשהו את התהליכים ההרסניים שיגרמו לנו בקרוב לאכלס כדור רותח, קירח ומת, צריך לחזור במשהו ליחס הקדמוני לאדמה כאל גוף מזין ומחיה, שאנחנו מחוללים בו רצח אם קולקטיבי, לא פחות. צריך לראות לפחות פעם את הפאר שבקרב יעלים, לשבת ליד גב מים במדבר או להירדם תחת הצל המחייה של עץ שיטה בצהריים. 

רק ככה אפשר לכאוב את כאבו של היעל שבתמונה, שסבר לתומו שהוא ניגש לגב מים, גמע את החומצה הרעילה של רותם אמפרט ולא הצליח להיחלץ מהנקיק, שחובק אותו כאילו נועד לו ולמותו. וכמוהו עוד שליש מן היעלים בנחל, שמתו בינתיים. 

מקובל לדבר על כך שכדור הארץ ואולי בכלל אותה אלילה קדמונית שהיא אימא אדמה, פסיבית ומקבלת, תקום מן ההריסות בדמות אלה הרסנית ותשיב לאדם כגמולו – ואולי היא כבר עושה את זה. מאחורי האמירות הללו מסתתר הרבה יותר מהבנה מדעית-אקולוגית שאנחנו מתעסקים עם מערכת חיה ושכל שיבוש יביא לשיבוש חוזר. בעיניי יש כאן אינטואיציה עמוקה, אולי חוצת תרבויות, שקשורה בשכר ועונש וביחס שבין אדם ומקום. מספיק לגשת לסיפורי המבול, או לערי הכיכר הנהפכות (ממש לא רחוק מנחל אשלים) כגמול על הרוע והרשע האנושיים. 

פרפורי הגסיסה של ים, צפון ים המלח 2017
אם במשלים רליגיוזיים ובאזור ים המלח מדובר, נדמה לי שהדוגמה המובהקת ביותר היא הבולענים, שנפערים בקצב מסחרר מתחת לחופינו, יישובינו, מגרשי החניה והכבישים שלנו. שומטים לנו את הקרקע מתחת לרגליים ומגחכים בסרקזם וביופי ירחי תכלכל על האתוס הציוני, על היומרה לכבוש את הנוף ועל משפטים רומנטיים כמו "עתיד מזהיר צופן לה המחר". 












יום חמישי, 13 באפריל 2017

מחשבות על הרצף


הדבר הראשון שחובה לומר על סדרת הרשת הזו הוא שמדובר בצפיית חובה, לא פחות. ליוצרי הסדרה ולטרנסים והטרנסיות (וסלחו לי מכאן ואילך על העברית הארורה ועל הזכר שבולע את הנקבה) מגיעים שבחים על האומץ, הנכונות להיחשף וכנראה גם התנצלות קולקטיבית על תהומות הכאב, החדירה למרחב הפרטי, המבטים, הלחישות והתהיות ולא פעם גם על האלימות והאכזריות שלא ייאמנו כמעט. 

אחד הנושאים שחוזרים ועולים שוב ושוב בסדרה, דרך הדמויות השונות וסיפור חייהן, הוא הטרנס כאתגר, כסימן שאלה, כמראה שלא רוצים להתבונן בה, כמושך את השטיח הדו-גווני מתחת לרגליים. כאישה לסבית העניין הזה לא זר לי ("אז מי משתיכן מנקה את הבית" זו כנראה ההערה הכי עדינה) אבל הצפייה בסדרה זרקה אותי פתאום למקום שבו אני זו המאותגרת, ניצבת פתאום עם הסטרייטים בתוך הדיכוטומיה של זכר-נקבה.
אפרודיטוס, יוון העתיקה

מצד אחד, היופי שבאתגר הזה והחשיבות שלו ברורים לי בהחלט; אחד הטרנסים, גבר נאה במיוחד ומשכנע לחלוטין, שנולד כאישה ונטל הורמונים, סיפר על חוויותיו המיניות כטרנס ששוכב עם גברים, אבל עדיין נושא אתו את מטען הפגיעוּת והכאב שחווה כאישה. הרגישות הכה נשית הזו, ששוכנת כעת בגוף של גבר ומסוגל כעת להיות 'אחד מהבנים' ואולי לשמור על עצמו אחרת, לענות, לדבר - נגעה לי בנקודה מאוד עמוקה. כאילו הבחור הזה הוא מן סוכן כפול, שמייצג לא רק את עצמו אלא משהו בחוויה הנשית בכללותה, משהו בכמיהה, שהרגשתי לא פעם – להיות חזקה פיזית, להיות מסוגלת לדבר אל גבר בלי לעבור דרך המסננת התרבותית שמבנה אותי כאישה. 

מצד שני, השאיפה הלא מוסתרת של רבים מהטרנסג'נדרים בסדרה היא 'לעבור' כגבר או כאישה, לבצע את ההיפוך המגדרי בצורה שלמה ומשכנעת. גם כאן, הרצון שיעזבו אותך בשקט, שלא יסובבו אחריך את הראש, להיות כמו כולם/ן, הוא מובן מאוד – אבל כאן מונח, לפחות עבורי, גם מוקש. האם השאיפה לעבור כבן או בת למגדר האחר היא לא ההפנמה הכי עמוקה שיכולה להיות של תפקידי מגדר? האם מי שנולד כגבר ונולד מחדש בדמות 'נשית' – כשהלידה מחדש מדגישה את כל הסממנים החיצוניים של מהו גבר, או מהי אישה, מאתגר את תפקידי המגדר או שהוא עושה בדיוק ההפך?

ההדגשה של סממני מגדר חיצוניים, נניח לבוש 'נשי', לק על הציפורניים ואיפור, האם היא לא אימוץ של הצד המדכא במגדר? מצד שני, אם אני מעלה את השאלה הזו אני מחויבת גם לזו ההפוכה – היכן אני חוסה במגדר שלי ובמה שהוא מאפשר לי (או בסממנים החיצוניים שבהם אני בוחרת)? האם לא מובנת לי מאליה ההתאמה בין הפיזיות שלי ובין הסממנים החיצוניים הללו? אבל גם זה לא מדויק. מכיוון שההתאמה שאני חשה היום, בדרך כלל, בין הפיזיות שלי ובין הסממנים שאני בוחרת להעטות עליה היא תולדה של תהליך ארוך וגם כואב; של לשחק עם הבנות ולהרגיש שם לא בבית, של להראות שאני יכולה להיות 'יותר בן מבן', אבל להרגיש שזה לא זה, של לדחות את השמלה והחצאית ובשלב כלשהו להתבונן בהן מחדש, ביתר אהדה. 

שנים של התנגדות, התמודדות ולעתים גם השלמה הביאו אותי למקום שבו המגדר מרגיש לי משחקי ונזיל. עמוק מזה - עצם הרעיון של 'אני' קבוע נראה לי כמו התנגדות לטבע המשתנה תדיר של העולם, כמו היקשרות לדבר שאין לו קיום אמתי, או מהות קבועה משלו. אם האני הוא דבר שנע ומשתנה ללא הרף – הרי שהגוף הוא מרכבה, או כלי, שאפשר לשחק אתו, להתבונן בו מהצד, לראות בו פיקדון יקר שבעזרתו אפשר לאפשר ל'אני' להשתנות ולנוע. ובכל זאת, אם אהיה כנה עם עצמי, ספק אם אי פעם ארגיש נוח עם סממני מגדר כמו עקבים, או איפור כבד. התולדה של התהליך הזה אצלי, לפחות כרגע, היא איזה משחק לא מתחייב בין ה'נשי' ל'גברי'. הטשטוש, כך אני מוצאת כנראה, מאפשר ופותח – בעוד שהבחירה 'החד משמעית' סוגרת, מדכאת. 

הבחירה של טרנס או טרנסית לחצות את קווי המגדר בגוף ממש יש בה איום על קו המחשבה הזה – הבחירה לעבור ניתוח, ליטול הורמונים, לראות בפיקדון הגופני טעות, או ענין שדורש שינוי כאילו מבטלת במחי יד חלק מדרך החתחתים הפרטית שלי בגוף ובמגדר. יש אירוניה מסוימת בכך שדווקא המשחקיות המגדרית שעליה אני מדברת, הנזילות והתנועה, הם המוטיבים הכי בולטים שחוזרים על עצמם אצל כל הטרנסים שמופיעים בסדרה. החיים כפיסול מתמשך של הגוף והנפש, הגוף כאמנות (ולכן גם הקשר לבודי צ'ינג'ינג על כל גווניו) נתפסים דווקא כרקע והסבר להחלטה לעבור, לזוז, לשנות את הפיקדון (השרירותי?) שאתו באנו לעולם. 

אולי, אם כך, מדובר בכלל בתמונת מראה של תהליך אחד – שמופיעה פעם כך ופעם כך, בהבלטה והדגשה מצד אחד ובטשטוש ועמעום מצד שני? הנקודה הזו גורמת לי לחשוד בעצמי שהעניין העמוק שמבחין בין מי שבוחר כך למי שבוחר אחרת הוא דווקא סוג של אקסהיביציוניזם. האם הרתיעה המסוימת שמתעוררת אצלי נוכח ההחלטה לאתגר את הגוף, לחצות את הקווים – קשורה לרתיעה שלי מהחצנה, מלעשות רעש, להרים את הקול? להוכיח את העולם בדרך אסתטית, דרך הגוף? וכאן שוב תהייה – האם השנים הארוכות שלי בזוגיות חד מינית לא השתיקו אצלי את המקום המחצין, המביע, המשתף את העולם (או לפחות לא שם עליו קצוץ)? האם המשטור הפנימי שאני עושה לעצמי כשאני מסתובבת עם בת זוגי בעיר העתיקה בירושלים, למשל, ולא מעלה בדעתי להניח עליה יד, הוא כניעה לדיכוי, או שהוא פשוט אני הלא כל כך אקסהיביציוניסטית? שמעדיפה שלא להביע את עצמה דרך האסתטי והחיצוני? אין לי תשובה טובה. 

כמה עשורים אל תוך החיים שלי בעולם הזה הביאו אותי למסקנה, או לתחושה, אם תרצו – שתפקידי מגדר הם אוסף שרירותי (ואולי היסטורי-חברתי) של תכונות ורגישויות שהחברה מצמידה למופע גופני מסוים (זכר או נקבה, XX או XY), שלו כשלעצמו אין שום משמעות מחייבת. לכל היותר, אני מוכנה לקבל את האפשרות שיש קישור סטטיסטי, חלקי, אולי כעניין של אבולוציה תרבותית, בין חלק מהתכונות ה'נשיות' לנשים והללו הגבריות לגברים. גם האפשרות האחרונה מותירה מרחב ענק של דיכוי ושל צפיות לא ממומשות מנשים וגברים בעולם הזה. הבחירה של טרנסים וטרנסיות לייחס לקשר הזה ערך, עד כדי נכונות לעבור בגללו שבעה מדורי גיהינום, היא אתגר ישיר ומרתק מבחינתי.

לסיום, אולי כל בחירה של אדם אי שם על הרצף, היא איזון חד פעמי, ייחודי רק לו, בין כניעה והתנגדות, המאפשר לו לספר את סיפורו, לפסל את חייו ולפעמים (כך מלמדת הסדרה) פשוט לשרוד.


יום שני, 3 באפריל 2017

שתי הערות בשולי "בן גוריון: אפילוג"

צילום: אבישי טייכר
סיפורו של הסרט הדוקומנטרי הזה הוא סיפורו של איש שעיצב במידה רבה את המסגרת הפוליטית שבה אנחנו חיים והוא גם סיפור יפה על סליל ישן ששכב במחסן והעלה אבק עד שהתגלה מחדש. לכאורה, עניין לחובבי היסטוריה ותולעי ארכיון, אבל בפועל – מסמך מרתק, שחלק מהעניין שהוא מעורר נובע מפער הדורות הבלתי נתפס ומאיזה געגוע (שעל הרכיב הנוסטלגי והאליטיסטי-אשכנזי שלו ניתן להתווכח) ל'מנהיגים שהיו כאן פעם'. 

בן גוריון מתקשר אצלי לפאתוס הרדיופוני הגדול של הקמת מדינת ישראל, לביוגרפיה שלו שכתבה דבורה עומר וקראתי כנערה, לספר ההיסטוריה המשמים בתיכון - ולסרטים ישנים שהוא נראה בהם צועד מהר בבלורית המתנפנפת, כשלצדו שועי העולם של מחצית המאה ה-20'. מאוחר יותר, כשקראתי היסטוריה ביקורתית, הצטייר לי גם בן גוריון אחר, שהיה מעורב בכמה מן המעשים הקשים בתולדות הציונות. אבל גם הדיוקן הזה נותר נפוח, בשחור-לבן, גדול מהחיים. 

בסרט הזה תפסה הדמות שלו לראשונה מבחינתי ממדים טבעיים, אנושיים. מפתיע היה לראות איך הזקן הגמלוני, שמשוחח על מפעל חייו ועל נושאים שהם אי שם ברום העולם, חוצה את מרחק הזמן ומצליח להיות שובה לב וכובש ולפרקים אפילו מכמיר לב ; כגון בסוף הסרט, כשהמראיין מודיע שהריאיון הסתיים ובן-גוריון מציין שהשעון עוד לצדו, שיש עוד רגע או שניים. נראה היה באותו הרגע כאילו הוא מדבר על משהו גדול יותר, על הזמן בכלל, או על הזמן בנקודת חייו ההיא, בסוף הקריירה הפוליטית שלו, אי שם במדבר. 

מתוך הקריאה שהקדשתי בשנים האחרונות לנושא ומתוך הצורך (המעיק, לעתים) להבין את המשמעות של המפעל האידאולוגי הזה, שברצותי או לא אני חלק ממנו, אני רוצה להציע שתי הערות בשולי הסרט. 

הערה ראשונה – על עיצוב האדם והנוף

הציונות הייתה (ונותרה?) אידיאולוגיה ממוקדת מעשה, פעילה (הרי היא 'מפעל'), חסרת מנוחה. באחד הרגעים היפים בסרט, בן גוריון מתכופף לשתיל קטן בגינתו המדברית ומשקה אותו בעזרת צינור. הוא לא נשאל לדעתו על נופי המדבר שאליהם עקר וממילא שאלה כזו לא נראית במקומה, כי ברור כמעט מאליו שהערך של הנוף הוא הממד האנושי שלו, השינוי, העיצוב, ההשקיה, הירוק שבתוך הצהוב. הנוף הוא לא דבר כשלעצמו, אלא אמצעי ומדיום לעיצוב האדם. כפי שהנוף צריך להשתפר, להתקומם מעל 'העזובה ההיסטורית' - כך גם האדם (והיהודי). 

אחד הדברים המהממים (במשמעות המקורית של המילה) בסרט הוא הלהט המהפכני הזה, שבא לידי ביטוי באופן הכי מזוקק ברגע שבו הזקן אומר, בלי להתבלבל (בשנת 1968): "מדינת ישראל עדיין לא קיימת". כי מדינה שהיא לא מגדלור של צדק, מימוש חזון הנביאים ואור לגויים גם יחד אינה דבר ממשי. מדינה היא לא מסגרת מארגנת, סידור מעשי – אלא שאיפה, ווקטור, מאוויים ולכן לעולם מקום אחר. השממה האנושית והנופית זקוקה להפרחה וטיוב אינסופיים, לא משנה כמה ישובים יוקמו ומפעלי תעשייה יכרו את אוצרות הארץ, הציונות תמשיך להיות כמו הנחש שרודף אחרי הזנב של עצמו – עוד יישוב או עשרה, עוד מאבק דמוגרפי, מצב חירום עד קץ הימים, מלחמות למכביר ומתיחה אינסופית של מצב האין-הגבולות. 

הקוד הגנטי הזה נוכח בכל פעם שדורשים ממישהו להוכיח שהוא 'ציוני', לשלוף את קורות חייו ולהראות שגם הוא מחויב לפרויקט האינסופי הזה, שהמטרה בו לעולם מתרחקת. הוא נוכח גם בנדנדה הילדותית שהשמאל הישראלי ממשיך להיטלטל בה, שבין חלום א"י היפה וכור ההיתוך לסברסים - ובין האכזבה היוקדת, האזרחות הזרה והמזוודות לברלין. 

הערה שנייה – על הנבואה

בן גוריון עוסק בסרט בדברי הנביאים, שחזונם מופיע גם במגילת העצמאות, כבסיס לייסודה של מדינת ישראל. הנביאים בעיניו לא היו מוכי אלוהים או רואי חזיונות, אלא הוגים מעמיקים, דמויות מופת מוסריות – ובני אדם בשר ודם. בהיותם אנושיים בסך הכול, מסביר בן גוריון בסרט, לא יכלו הנביאים לדבר עם אלוהים – מכיוון שבלתי אפשרי לדבר אתו. בפרשנות הזו, האנושית-רציונלית לנבואה, מחדד בן גוריון את אחת הסתירות הכי עמוקות של הציונות ; אם אי אפשר לדבר עם האל, מה המשמעות המדויקת של ההבטחה והזכות על הארץ? איזו מן זכות זו? יש מי שצעדו צעד נוסף וניסחו את הסתירה הזו במילים "אלוהים נתן לנו את הארץ אבל הוא לא קיים". 

אם מדובר בזכות היסטורית-לאומית, מכורח הנסיבות הפוליטיות והראייה למרחוק של הנביאים (ולא בזכות דתית-נצחית) – קל להבין מדוע בן גוריון ראה בה עניין מותנה, לא אבסולוטי, כפוף לשיקולי ריאל פוליטיק - שמחייבים חלוקת הארץ בין שני עמים למשל. מצד שני, בדיוק מאותו המקום קל גם להבין את שינויי העומק שבתוכם אנחנו חיים ; האמונה שאין ערוץ ישיר בין אדם לאל, שהתנ"ך הוא ספר היסטוריה לאומי ולא ספר קודש – ספק אם הן נחלת הרוב היום (ודאי לא הרוב הפוליטי). גם בשנות הקמת המדינה, אפשר להניח, רבים סברו אחרת. לתוך עקב אכילס הזה מתפרצים כבר שנים הכוחות המשיחיים, שעבורם הזכות על הארץ היא קדושה ונצחית כמו הספר והפילטרים של המציאות (העולם שסביב, העם האחר) לא קיימים בה, אולי רק כחבלי משיח. 

מעבר לגעגוע למנהיגים 'מהדור ההוא' ולנוסטלגיה שהיא נחמה בלתי מנחמת בעליל (ולעתים גם מזיקה) – זה בעיניי סרט חשוב כי הוא מאפשר להציץ לכמה מנועים רעיוניים שמזינים עדיין את המציאות שלנו. וחוץ מזה, אם אלו לא סיבות טובות מספיק – לכו לראות את הסרט בשביל הפריים שבו ריי צ'ארלס הצעיר מנגן בפסנתר בחדר האוכל של קיבוץ שדה בוקר, מול הקיבוצניקים הנבוכים. 



יום שלישי, 31 בינואר 2017

ערגת מרחב


אֵינִי קוֹבְלָה! בְּחֶדֶר צַר
תִּמְתַּק כָּל כָּךְ עֶרְגַּת מֶרְחָב;
לִימֵי תוּגָה, לַסְּתָו הַקַּר
יֵשׁ אַרְגָּמָן וְיֵשׁ זָהָב.

(רחל)


ברוח הפוסט הנוגע ללב הזה של נעמה כרמי, אני רוצה לכתוב כמה מילים על נגה, שמלווה אותי בטיפוף צעדים שחור בחום ובקור, בבוץ ובין השלוליות, בחוף הים, בסמטאות של יפו וגם בחורש הגלילי – כבר חמש שנים תמימות. כל מי שהיה לו כלב מוצא את עצמו מדי פעם מקדיש מחשבה לסוג ההיות של הכלב, לתחושות שלו, לכוח הזיכרון שלו ואפילו לחלומות הלילה שלו – כשהוא מצונף במקומו אבל הרגליים שלו זזות מתוך שינה וברור כשמש שהוא רץ בחוף הים או באיזה שדה פתוח. 

אחד השיעורים הגדולים שאפשר ללמוד מכלב קשור בהיותו יצור של הווה-בלבד (בניכוי הטבעות פוסט טראומתיות, אבל זה לפוסט אחר) – שלא מעמיס פרשנויות על ההווה על סמך אירועי עבר, או פועל מתוך חישובים שקשורים למה שנסתר עדיין בעתיד. הוא כל כולו בכאן והעכשיו; כל יציאה אל העולם, שגרתית ויומיומית ככל שתהיה, למכולת או לפארק שליד הבית – היא יציאה למרחב חדש ומסעיר. ענף שנופל, אדמה תחוחה, עלים רטובים הופכים את אותו העולם הקטן לראוי להיחוות שוב ושוב, ושוב. דבר אינו מתרחש בהיסח הדעת (ואולי הכול מתרחש בהיסח הדעת?) - כל ליטוף, כל מחוות אהבה, כל משחק, הם מאה אחוז של נוכחות ברגע. 

בקיץ האחרון, בהקשר אקדמי ובלי לצפות מראש את הכוח של הטקסט, שקעתי בקריאה של 'האדם והטבע' לא.ד גורדון. גורדון, בן זמנם של טולסטוי וניטשה, דיבר על הקרע שהולך ונפער בהיסטוריה האנושית ובתקופה המודרנית ביתר שאת, בין אדם לטבע. הפער הזה משתקף לפי גורדון בשני מושגי יסוד בהוויה האנושית – הראשון הוא הכרה, שמשמעו הכוח המנתח, המתבונן מן הצד, המסיק מסקנות ומחיל שיפוטים על המציאות. הכוח השני, וכאן גורדון חידש לנו מילה בעברית – הוא חוויה. אם ההכרה היא מראה שמשקפת, אזי החוויה היא הצד האחורי של המראה, המקום שדרכו זורמים פנימה רשמים בלתי מתווכים ולא מופרעים, ללא שיפוט או רציונליזציה. החוויה היא לא אנחנו המתבוננים בעולם ובטבע, אלא אנחנו כחלק מהם, עצם מעצמותיו של העולם. הקרע בין האדם והטבע, לפי גורדון, הוא התגברות חסרת פרופורציה של ההכרה (החיונית לנו מכל כך הרבה בחינות) על חשבון החוויה, שהיא קשר בלתי אמצעי אל העולם. 

גורדון, שהיה אגב צמחוני אדוק, מתייחס לא מעט במסה הזו לבעלי החיים ולאופנים שבהם אנו קשורים בהם ובגורלם ולמשותף שבחוויית העולם החיונית (של כל החי). את תחושת האחדות הקוסמית הזו עם העולם יש שמוצאים במדיטציה, בטיולים בטבע או בחוויות מיסטיות תחת השפעת סמים (ואם בגורדון שהיה הגורו של חלוצי העלייה השנייה עסקינן – בעקירת יבלית בשדה), אבל אפשר להבין מדבריו של גורדון שהיא נוכחת גם בקשר היומיומי שלנו עם בעלי החיים ובני האדם (ובמיוחד בני המשפחה) שסביבנו. 

אחת הדוגמאות המופלאות לכך בעיניי היא מה שקורה לכלב ובמידה מסוימת גם לבעליו, כאשר מוציאים אותו למרחב גדול ופתוח. חוף הים, למשל, או ואדי במדבר, בלי עץ ובלי תכסית. אולי זה מה שרחל המשוררת, שהושפעה עמוקות מגורדון, כינתה 'ערגת מרחב' ; יש איזו חדווה בלתי מוסברת, שפועלת ממקום אחר לגמרי מרוב שמחות היומיום, ביציאה החוצה, ברוח ובאוויר הפתוח. בעיניים של נגה אני רואה את זה כבר שמתקרבים למגרש החניה בחוף הים ואצלי אני מרגישה את זה בחנק שמשרה עליי העיר אחרי הרבה זמן ללא יציאה. 

מעניין גם הצורך, של נגה כשלי, לחלוק את החוויה הזו, לרוץ ולהתרוצץ יחד, להיכנס למים, להתלכלך בחול. הרגעים שבהם אני מרגישה הכי קרובה אליה, קרבה גנרית כמעט, הם כשאנחנו רצות יחד ריצה ארוכה ואני משילה מעצמי הכרה, בלשון גורדונית – חווה כמוה רק את קצף הגלים, השמש על העור וטביעת משקלי על החול. יש איזו פרופורציה מדויקת להפליא, חיונית (תרתי משמע) בלהסיר את הקללה העתיקה הזאת, של נזר הבריאה.


יום שלישי, 27 בדצמבר 2016

זרה ובת המקום - כמה מילים על מורין נהדר

התכוונתי לכתוב פוסט על תופעות תרבותיות מעמיקות שורש ועל הקושי להבחין בהן בעולם שכבר אין בו מדורות שבט, כשעוצמת הרעש הלבן מחרישה אוזניים והזירה משתנה מדי רגע במהירות ההקלדה של הודעת סמס תחת אצבעותיו של ילד בן שש עשרה. 

אבל כל מה שרציתי לכתוב באמת הוא את שבחה של הזמרת והפייטנית מורין נהדר, שאותה גיליתי לגמרי בטעות בתכנית רדיו לילית לפני כמה חודשים. אחרי הרבה שנים בזירת האינדי של מוזיקת העולם בארץ, נהדר הוציאה שני אלבומים והאחד מופלא ממשנהו. הראשון ('ישנה בחיק ילדות') הוא אלבום פיוטים וטקסטים קלאסיים שכולל עיבודים ולחנים מקוריים, בין היתר לטקסטים קנוניים (למשל לחן יפהפה ל'ישנה בחיק ילדות', כשם האלבום, מאת ר' יהודה הלוי). השני, שיצא לפני מספר חודשים, כל כולו בפרסית ולכאורה הוא אלבום נישתי ליודעי השפה או יוצאי העדה, אבל בפועל הוא אלבום שפוגע כמו חץ בלב ללא הבדל דת גזע (ועדה). 

אז למעט שם המשפחה המחייב מאוד של הזמרת, הנה כמה סיבות לרוץ ולקנות את האלבומים, או לכל הפחות לשמוע אותה מופיעה. 

הסיבה הראשונה היא חרדת הקודש, הכה-לא-אופיינית והממש לא גלגל"צית, שבה היא ניגשת לשפה העברית. הלחנים מתיישבים בול על המשפט השירי, הדיקציה מדויקת להפליא, המילים לא נמרחות ומשוסעות והעבודה הקשה והכבוד לטקסט ניכרים בכל שורה. מעטות הזמרות שיודעות לעשות את זה היום (רונה קינן, למשל. שחידשה לאחרונה את 'אל בורות המים' של נעמי שמר). מים קרים על קרקע צחיחה כבר אמרתי? וכשהיא שרה בפרסית, שמטבע הדברים קשה יותר לשפוט, קורה הנס ששמור לזמרות טובות באמת, שמצליחות למוסס את מחסום השפה ולגעת במה שתקף גם בלעדיה. 


הסיבה השנייה היא בחירת הטקסטים האינטליגנטית והמנעד האמנותי הרחב ; נהדר מלחינה בכישרון ורגישות טקסטים רליגיוזיים של אהבה לאל, שירי עם, שירי אהבה לארץ ולירושלים (כולל לחן צלול וקולע ל'את משל ונמשל' של אצ"ג) אבל גם הומניזם חילוני לעילא ושירי אהבה של יהודה עמיחי (למשל שיר הפרידה 'היי שלום'). גם כשהיא עמוק בתוך הפרטיקולרי-יהודי, נדמה שהיא מצליחה לזקק איזו איכות אוניברסלית של תפילה, למשל כשהיא שרה בא-קפלה מהפנטת מתוך תפילת יום הכיפורים: 'אלוהינו שבשמיים / שעה את שוועתנו / שית שלום בינינו / שית שלוה בארמונותינו / תן שלום בארץ / תן שובע בעולם / תן שלום במלכויות'. 

המזרחיות של נהדר היא לא התרסה או הפניית עורף, היא לא מסובבת את הגב ל'אשכנזי' - וסליחה שאני מאמצת כאן את הרידוד של כל מורכבות היצירה העברית למילה הזו, שהפכה למן נאצה מעודכנת. ההשכלה המוזיקלית של נהדר, שעוברת באולמות קונצרטים ובמוסיקה הקלאסית, לא סותרת לרגע את השימוש בסולמות הפרסיים, את הטקסטים הדתיים, הסלסולים והמוואלים. הפסנתר והנגיעות הג'אזיות לא דוחקות החוצה את הכלים המסורתיים ור' יוסף הלוי שטקסט יפה משלו נהדר הלחינה ('תקוותי') לא מתחרה על מקומו של מרדכי זעירא. 

זו סינרגיה במיטבה ואולי מנקודת מבט ביקורתית יותר מדובר בשימוש בוטח בכלים ההגמוניים, אבל לא כדי לפרק, להחריב ולדלדל, אלא כדי לבנות ולהעמיק. קל לשכוח, אבל מזרח ומערב הן קטגוריות תרבותיות, נזילות, מורכבות ורב ממדיות, קשה לומר שהן מושג אחד ברור ובוודאי שהמשמעות הגיאוגרפית שלהן מוגבלת (הרי קזבלנקה נמצאת הרחק מערבה מגליציה). היצירה של נהדר היא תזכורת לרדידות של התוויות ולכוח והעומק של אמנות שלא מעמידה את עצמה על הפוליטי בלבד. בהפוך על הפוך, נדמה שהכוח הזה הוא פוליטי לא פחות מזה של משוררי הערס פואטיקה. 

נהדר, שעלתה ארצה עם הוריה מפרס בגיל צעיר, מרבה להתייחס בראיונות לכך שגדלה בבית של מהגרים. גם בבחירת הטקסטים אפשר לזהות בקלות את הדיאלוג שהיא מקיימת עם המשמעות של בית, שורשים ומולדת. הגעגוע התמידי שאותו היא מתארת שחוותה כנערה, התלישות והזרות המסוימת להוויה הישראלית הופכים למבוע של יצירה, שבעיניי יש לו קשר עמוק ליהדות. כוונתי לעמידה בין לבין, לא בפנים אבל לא ממש בחוץ, שייכת ולא שייכת, שומרת על סדק ולו דק, בין אדם למקום ויוצרת מתוך הפצע. מה שמעניין ביצירתה של נהדר הוא שזו נראית עמדה שלא נובעת מכורח נסיבות בלבד, תוצאת סיפור חיים – אלא בחירה קיומית-עקרונית ואולי מכאן גם העיסוק בטקסטים דתיים ושירי געגוע לאל, בבחינת שלמות אבודה. 

אחד מהיבטי העקירה ממקום, שאתו אני מזדהה מאוד כבת מהגרים בעצמי הוא אובדן שפת האם, שהיא עצמה (שמא כמו האם האמתית) גן עדן אבוד ובית. מי שלמד שפה חדשה בגיל שלוש, שמונה או חמש עשרה מבין היטב את האובדן הזה, שרבים כל כך חוו תחת מכבש הישראליות, שדחק הצידה את הערבית וגם את היידיש, את הפרסית של מורין נהדר וגם את האיטלקית שלי. רכישת השפה מחדש, כפי שעשיתי אני, גם אם ברמה טובה (או היכולת לשיר בה), לא תגשר לעולם על הפער העקרוני, שהוא תמונת ראי לפער התמידי שביני ובין העברית. 

פרופ' יורם בילו באחד ממאמריו מתייחס לבנייה של מתחם הבבא סאלי בנתיבות ולאדריכלות הצפון אפריקאית, המוסלמית, שקברי הצדיקים 'מייבאים' ארצה. במקום לראות בזה סממן לתלישות, ליבוא סמלים זרים, בילו מבקש לראות בכך ביטוי של ישיבה לבטח, של ביטחון עצמי ובאופן פרדוקסלי דווקא של השתרשות באדמת המקום. באותה מידה, דווקא זהות המהגר, הלא לגמרי מתערה, האקלקטית, היא בעיניי סממן של כוח ולא חולשה. בזמנים שבהם הקקפוניה של פוליטיקת הזהויות בלתי נסבלת, כשנדמה שהמריבה האמתית היא לא על תקציבים אלא על מי שייך ומי לא, וכולם רבים מי צורח חזק יותר - קולה של מורין נהדר נשמע רם וצלול ומסמן בבטחה אפשרות אחרת.